ההתלקחות החריפה של העימות הצבאי בין איראן וישראל ביוני 2025 לא הייתה אמורה להפתיע את הקהילה הבינלאומית.
ישראל חזרה והזהירה במשך השנים, כמו קאטו הזקן, כי איראן חותרת להשיג יכולת גרעינית צבאית, מצהירה בלי הרף על כוונותיה להשמיד את ישראל ויוזמת טרור עולמי נגד מטרות ישראליות, יהודיות ומערביות.
בעבודתי רבת השנים במשרד החוץ, היה המאבק הדיפלומטי נגד הכוונות האיראניות אחד ממוקדי הפעילות המרכזיים. שלוש דוגמאות או אנקדוטות מציגות הרמייה האיראנית, הרצון המערבי להיות מרומים – וההבנה במזרח התיכון של אופי המשטר האיראני.
- בשנים 1993-1998 שירתי בשגרירותנו בלונדון כיועץ מדיני ובנושאי המזרח התיכון.
השנים היו שנות התעצמותו של חיזבאללה בלבנון, טרור חמאס ופלגי הג׳יהאד השונים נגד אוסלו, ושני הפיגועים הקטלניים בארגנטינה נגד השגרירות ובניין הקהילה היהודית. מעבר לכך החל לעלות על הרדאר הנושא הגרעיני. איראן הייתה כמובן הגורם המניע והדומיננטי מאחורי הצבר פעילויות זה.
לזכותם של בני השיח ייאמר כי לא סתרו את המידע שברשותנו וההערכות הנובעות ממנו. עם זאת, הדגישו שוב ושוב כי כעיקרון, מדיניותם דוגלת בהידברות כאמצעי הטוב ביותר להשגת התוצאות הרצויות. זאת, תחת הכותרת ״הדיאלוג הביקורתי״. בראייתם, הדיאלוג היה ״סל״ שהכיל לצד גזרים גם מקלות, דוגמת סנקציות, פגיעה ברמת היחסים ואיכותם.
הסברינו כי מדיניות זו לא תשפיע על איראן נפלו על אוזניים ערלות.
- כסמנכ״ל המזרח התיכון במשרד, התלוויתי באוקטובר 2006 לאהרן אברמוביץ, מנכ״ל המשרד דאז, לביקור במפרץ. זכורה לי במיוחד פגישתנו עם בכיר מאוד באחת המדינות, ובמיוחד החלק שעסק באיראן.
בן השיח פתח במונולוג: ״האיראנים הם, יחד עם היהודים, האנשים החכמים בעולם. לפעמים, אל תיעלבו, אפילו חכמים יותר מכם. החליטו להגיע ליכולת גרעינית צבאית, ומרכזים לשם כך את כל התשומות האפשריות... נחושים ברצונם להשיג היכולת, והדרך היחידה למנוע זאת איננה במשא ומתן, אלא בכוח - איום ממשי או הפעלתו״.
הוא הדגיש כי האיראנים משטים במודע במערב, שמצידו נראה ״שנוח לו להיות משוטה״. אמר כי המערב מתפתה לצחות הלשון האנגלית של בני השיח ולחלקלקותה: ״אתם בטוחים שאתם מדברים עם אנשים הגיוניים כמוכם, בשעה שהם מוליכים אתכם באף ובהונאה שבחלקה היא הונאה עצמית שלכם״.
עוד הסביר בן השיח כי איראן רוצה להשיג יכולת צבאיות והגרעיניות כדי למקסם את הדומיננטיות של המשטר גם מעבר לגבולות המזרח התיכון! מכאן גם דאגת המדינות השכנות לה.
מארחנו גם לא הסתיר כי יש לקחת ברצינות הראויה את האיומים האיראניים להשמיד את ישראל. במבט לאחור נקל להיווכח כי כל אמירותיו ותיאוריו באותו מונולוג, כפי שפורטו כאן, היו מדויקים.
- בשלהי 2011, בתפקידי כשגריר לאיחוד האירופי ונאט"ו התלוויתי לשני ביקורים בארץ של נציבת החוץ של האיחוד אז האיחוד, הברונית הבריטית קתרין אשטון.
היא לא הסתירה את הערכה שלה לגבי כוונות האיראנית. ביבשושיות בריטית טיפוסית, אך גם משעשעת, תיארה אפיזודה אחת מיני רבות של ההתנהלות האיראנית במשא ומתן. עיקרה של התנהלות זו: גרירת רגליים עד לרגע האחרון ממש בטרם "קופצים הפיוזים", גם אצל המתונים שבבני השיח. אחר כך מגיעה תשובה ארוכה ומפותלת, באנגלית משפטית המקשה מא אפילו על המשפטנים להבין מה בעצם התשובה.
למתקשים להירדם, אשטון המליצה לנסות ולקרוא תשובה איראנית טיפוסית.
היה ברור כי אשטון אינה רואה אותם כמי שבאים לשולחן הדיונים בידיים נקיות. אלא שלצד ההבנה וההכרה לגבי הכוונות האמיתיות וכי אין להרשות זאת, לא נראה היה כי מישהו בין הנושאים ונותנים מתכנן מהלך אקטיבי כל שהוא שימנע מאיראן יכולת זו.
אלו רק שלוש אנקדוטות מתוך רבות., שמבססות שלוש טענות חשובות. כולם הבינו שאיראן רוצה להשיג יכולת גרעינית צבאית ושמנהיגיה נוקטים. התובנות העיקריות: ראשית, כולם הבינו שאיראן רוצה להשיג יכולת גרעינית צבאית ושמנהיגיה נוקטים אסטרטגיה המשלבת הונאה והתשה.
שנית, כולם מסכימים שיש צורך למנוע מאיראן להשיג את מטרתה - לא רק בגלל הסכנה לישראל, אלא מתוך הבנה שהתפתחות כזו תוביל לשינוי סדרי עולם ולמרוץ גרעיני עולמי. שלישית, שתי התובנות הראשונות, למרות בהירותן, לא הצליחו לשנות את האקסיומה האירופית: ״הכלים להתמודד עם האתגר הם משא ומתן וסנקציות״. אופציה צבאית? ״לא שוללים״, אך ברור שאלו הצהרות מן השפה ולחוץ.
בלהיטות המערבית להגיע לפתרון במשא ומתן, נוטים המתווכים להתעלם או לפחות להפחית בחשיבות ערך ה״תקיה״ (تقية) בעולם הערכים השיעי. בהיותם של השיעים מיעוט נרדף על ידי הרוב הסוני, התפתחה תרבות ההסתרה או הזהירות. זו מאפשרת למאמין השיעי להסתיר את אמונתו האמיתית ולשקר כדי להציל חיים. תרבות זו מיושמת גם במישור הפוליטי. מבחינת האיראנים, המטרה מקדשת את האמצעים, ולכן אין להם עכבות לשקר במשא ומתן.
איך מתמודדת ישראל עם המכלול שהצגתי? לא סוד שאצלנו העצבים חשופים גם בימים של שגרה, ותגובה שכיחה היא שאירופה אנטישמית או לפחות אנטי-ישראלית. אני רואה זאת אחרת: ברור שיש אנטישמיות ואנטי-ישראליות, אבל ההתנהלות נובעת בראש ובראשונה מתהליך מתמשך של ניוון וחוסר יכולת פעולה מערבי בכלל ואירופי בפרט. קיים חוסר רצון ״לזעזע את הסירה״ ולפעול גם כשברור שעומדים בפני בעיה יסודית. דוגמה קלאסית היא חוסר המעש האירופי ביחס להגירה המסיבית. היום מבינים כולם את הטעות ורואים כבר את התוצאות הפוליטיות במדינות מסוימות. השאלה הקריטית היא האם כל פעולה לא תהיה מעט מדי ומאוחר מדי.
מדינות המערב העדיפו לטמון ראשן בחול, לדחות את הקץ ולקוות שאיראן תתיישר או ש״מישהו״ (ישראל? ארצות הברית?) יעשה עבורן את העבודה - וכפי שאכן קרה לבסוף.
כל התובנות הללו רלוונטיות גם לעתיד העיסוק בנושא האיראני. המלחמה עם איראן והתמיכה האמריקנית האקטיבית ״הוציאו את הערמונים מהאש״ עבור העולם בכלל ואירופה והעולם הערבי בפרט. אך בסופו של דבר, ההבנה העולמית היא שעם סיום המערכה הצבאית הגיעה עת הדיפלומטיה.
חיוני שהמתווכים המערביים יפנימו ששיטות המשא ומתן של איראן לא ישתנו, אלא אם הצד השני לא ייגרר הפעם לאשליות שווא. האיראנים לא ישנו את עורם, בטח לא לאור התבוסה והניסיון הטבעי למזער הפסדים ולהציג הישגים.
יש לקוות שלאור תוצאות המלחמה, הקביעה הרשמית שאיראן שיקרה לאורך השנים, המצב באירופה וההובלה האמריקנית - הקו הפעם יהיה שונה בתכלית. יש הזדמנות לטיפול יסודי בבעיה באמצעות צעדים ולא רק דיבורים. חובה עלינו לוודא שהפעם לא יינתנו הקלות!
- יעקב הדס-הנדלסמן כיהן בעבר כשגריר ישראל בין היתר בגרמניה, קטאר וירדן
