פסגת נתניהו־טראמפ, שתתקיים הלילה בוושינגטון, תחרוג מהחשיבות המקובלת של מפגשי מנהיגים מהסוג הזה. היא תציב את ישראל בפני החלטה היסטורית, שיהיו לה השלכות הרות גורל על האזור כולו.
טראמפ אינו מסתיר את רצונו להשיב את כל החטופים כחלק מהסכם בין ישראל לחמאס שיסיים את המלחמה בעזה, ולהתפנות לעיצוב מחדש של המזרח התיכון. מבחינתו, השמיים הם הגבול: הסכמים מדיניים פורצי דרך עם שורת מדינות שיכללו גם דיבידנדים ביטחוניים וכלכליים מרחיקי לכת. הסכם כזה, הוא סבור, יחזק לא רק את המדינות עצמן - ובראשן את ישראל - אלא גם יציב חומה מול שאיפותיה של איראן להשתקם ולבסס מחדש את מעמדה באזור, ונגד יריבותיה המרכזיות של ארה"ב - סין ורוסיה.
החבילה הזאת תונח במלואה בפני נתניהו. הוא יכול לאמץ אותה כלשונה, על המחירים הפוליטיים שכרוכים בה בשל הצורך להפסיק את המלחמה, והוא יכול לנסות לאמץ רק חלקים ממנה. לא ברור כיצד ינהג טראמפ במקרה כזה: אם ידרוש שהצעתו תקוים כפי שעשה כשהשיב את מטוסי חיל האוויר מאיראן, או שיאבד עניין. החלטותיו, ובמשתמע מהן מידת מעורבותו, תהיינה קריטיות לעניינם של החטופים, ובהסתכלות מרחיבה - לעניינה של מדינת ישראל.
ערב צאתו לוושינגטון ניסה נתניהו ללכת בין הטיפות. הגעתו לניר עוז ודבריו בעד הסכם חטופים (ובהמשך להם הוצאת המשלחת לשיחות קרבה בקטאר) רמזו שהוא נכון לפשרות, בידיעה שהן מחייבות את הפסקת המלחמה לפחות באופן זמני. מאידך, התעקשותו לפעול בשלבים מבלי להסכים להפסקה מלאה של המלחמה כפי שדורש חמאס, נועדה להרגיע את שותפיו מימין.
התנהלות מבישה מול זמיר
זה נתניהו קלאסי של "גם וגם". כך צריך לראות גם את הצטרפותו למתקפה של השר סמוטריץ' על הרמטכ"ל זמיר בישיבת הקבינט שלשום. נתניהו מכיר היטב את המגבלות שזמיר דיבר עליהן, ובכל זאת בחר לצאת נגדו משום הצורך שלו לאבטח את ממשלתו.
כקודמיו, נאלץ הרמטכ"ל להבליג על דרך התנהלות מבישה, שמותירה אותו חשוף בצריח. כשקיבל עליו את התפקיד ידע שכך יהיה, אם כי ספק אם העריך את עומק התהום שנפערה בין התקופה שבה כיהן כמזכירו הצבאי של נתניהו, עד לפני כעשור, לבין התקופה הנוכחית, שבה הקיף את עצמו נתניהו בחובבנים ובשרלטנים מסוכנים, שנטייתם הילדותית לרצות שדברים יקרו כאן ועכשיו מקשה עליהם להבין את מורכבות הסוגיות שעומדות בפניהם.
כך צריך לראות גם את סוגיית החלוקה של הסיוע ההומניטרי, שהציתה את הסערה בקבינט. הרמטכ"ל עומד על כך, ובצדק, שחיילים לא יחלקו מזון לפלשתינים, גם כדי שלא להיות אחראים ישירות להזנתם (או, חלילה, למותם), גם כדי לצמצם את הסיכון לכוחות, וגם כדי להימנע מהתמונות שישודרו לעולם ויגרמו לישראל (ולצה"ל) נזק כבד. ממילא גם אין לצה"ל די כוחות למשימה, והבאת גורם שלישי שיחלק את הסיוע מתמהמהת, כצפוי.
ההשוואה שערכו כמה מהשרים בין המערכה שנוהלה באיראן לזאת שמתנהלת בעזה מעידה בעיקר על רדידותם: אין ביניהן כמעט שום דבר משותף, למעט העובדה שזה אותו צה"ל שנלחם בשתיהן. היא נועדה לרמוז שצה"ל גורר רגליים במתכוון, ובעצם מונע את הניצחון המיוחל. זאת טענה מכוערת במיוחד כשהיא באה מממשלה שאחראית ל־7 באוקטובר, ובעיקר משום שהיא נועדה לכסות על כוונתם האמיתית של כמה מהדוברים: לכבוש את כל הרצועה, להגלות ממנה (במידת האפשר) את אוכלוסייתה, וליישב אותה ביהודים.
זה נתניהו קלאסי של "גם וגם". כך צריך לראות גם את הצטרפותו למתקפה של השר סמוטריץ' על הרמטכ"ל זמיר בישיבת הקבינט שלשום. נתניהו מכיר היטב את המגבלות שזמיר דיבר עליהן, ובכל זאת בחר לצאת נגדו משום הצורך שלו לאבטח את ממשלתו
הרמטכ"ל מבין היטב את הכוונה הזאת, ומבקש שהיא תינתן לו במפורש. מאחר שזה לא קורה - וספק אם זה יקרה בעידן נתניהו - הוא מסרב לשתף פעולה עם משחק הנדמה־לי הזה שמתקיים כעת. כפי שהצהיר בשבוע שעבר, המלחמה בעזה השיגה את יעדיה וחמאס הוא "ארגון מת", וכעת הגיע זמן הסכם שישיב חטופים הביתה.
אי אפשר להתעלם גם מבחירתו של זמיר לעסוק בהקשר הזה בסוגיית כוח האדם. זאת היתה רמיזה עבה לממשלה, שבעודה דוחקת בצה"ל להעמיק את הלחימה בעזה, מבקשת לפטור בחוק עשרות אלפי חרדים משירות. הצווים שאתמול נמסר על הוצאתם לכל חייבי הגיוס החרדים מלמדים שבין ציות לחוק לבין התבטלות בפני האינטרסים הפוליטיים של הממשלה, צה"ל ומפקדו בחרו לנקוט עמדה ברורה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו