התנאים של חמאס הם למעשה סחיטה תחת מעטה של "תשובה חיובית"

קשה לקרוא לתנאים שהציב חמאס לקבלת עיסקת חטופים כ"תשובה חיובית". ברגע שכלולים  בתנאים שלו תכתיב לגבי היקף הנסיגה של צה"ל במסגרת הסכם הפסקת אש זמני וחזרה להסדר חלוקת האספקה הקודם, קרי – שליטה של כנופיות חמאס על משאיות האספקה והחלוקה, זאת למעשה סחיטה תחת כותרת גג של "תשובה חיובית".

יש בנקודת הזמן הזאת שתי שאלות: א. איך זה שחמאס מרגיש מספיק חזק כדי להציב תנאים כאלה כאשר מושג כביכול מתווה מוסכם לשחרור חטופים. ב. האם באמת שאלת הביטחון של ישראל מול ארגון חמאס, בשלב הנוכחי של המערכה הארוכה, תלויה רק בהסדרים הטכניים מול רצועת עזה וחמאס.

כמו בהסכם הקודם מינואר השנה, שאותו הוביל סטיב ויטקופף, יש פה רצונות כפולים: מצד אחד, חמאס נתון בלחץ כבד. עיסקת חטופים מאפשרת לו הפסקת אש והתאוששות, תוך השתלטות על מקורות האספקה והגברת נפח האספקה לעזה. ומעבר לכך, הגברת הלחצים הבינלאומיים על ישראל והגברת הלחצים הפנימיים בתוך ישראל שבהם השיג חמאס מידה לא מבוטלת של שליטה. הרצון השני שפועל אז כמו עכשיו הוא הנשיא האמריקני טראמפ. בעיסקה הקודמת, זה היה רצון בעייתי ואנוכי לראות חטופים משוחררים לפני השבעתו לנשיאות וגם חטופים משוחררים כסטטיסטים בטקס ההשבעה עצמו.

היום הנשיא טראמפ משדר ציפיות גבוהות לגבי המיפגש בבית הלבן עם ראש הממשלה נתניהו. מהרגע שהתחיל לדבר על כך, שבשבוע הבא – קרי, היום, מחר, מחרתיים – הוא מקווה לסגור הסכם עם חמאס שיכלול הפסקת אש ושחרור עשרה חטופים, הוא עודד את חמאס להעלות מחירים ולחזור לעמדת סחיטה.

אבל ישראל במידה רבה לא יכולה להתנגד לדחיפה של טראמפ בנושא עזה. אפשר להניח שעסקה צפויה היתה דבר נתון בחבילה של מלחמת 'עם כלביא', שבה ההישגים של ישראל תוך שיתוף פעולה הדוק בין שני המנהיגים טראמפ ונתניהו, הם חסרי תקדים. כל עיסקת חטופים וצריך לדעת את זה, מתבצעת תוך ויתור ידוע של ישראל על אינטרסים בטחוניים. יש כאלה שמחליקים את זה באמצעות האמירה הסתמית, שישראל מספיק חזקה; שישראל תדע להתמודד עם חמאס לאחר הפסקת המלחמה ושחרור החטופים. הישרים יותר יודו: ישראל מוכנה לקחת סיכונים בטחוניים, על חשבון אותם ישובים שספגו את הפגיעה הנוראה ב-7 באוקטובר, מתוך רצון לשים חסם עורקים על הדימום הפנימי שנוצר סביב סוגיית החטופים.

המחיר שישראל נדרשת כרגע לשלם נראה גבוה מדי בשביל חצי-עיסקה. אפשר לעכל אותו אם הוא היה כולל שחרור כל החטופים, 20 במספר ככל הידוע. כי אם אלו רק עשרה משוחררים, אנחנו נראה בתום כחודשיים של הפסקת אש שתי אפשרויות: אחת, חזרה למיקוח וסחיטה אין-סופיים כדי לשחרר את הנותרים; או לחלופין, מחוסר ברירה, חזרה לפעולה הקרקעית כדי לא לאפשר לארגון הטרור את המותרות של הפסקת אש תוך כדי סחטנות ומיקוח. אלא שחזרה לפעילות הקרקעית פירושה ששוב יהרגו מיטב לוחמינו על השתלטות מחודשת של אותן ערים ואותן שכונות – בפעם המי יודע כמה. וזאת לאחר שחמאס הספיק כבר למלכד אותן מחדש.

למשוואה נכנס השיקול של העוצמה הבלתי-מדידה. ישראל חיסלה את "ציר הרשע", את זרועות התמנון הטרוריסטי של איראן, ולבסוף חיסלה יחד עם ארה"ב את פרויקט הגרעין האיראני. אכן, מאז הקמת המדינה ובוודאי מאז מלחמת ששת הימים לא היה שינוי קיצוני כזה במערך הכוחות של המזרח התיכון. לחמאס אין יותר עורף אסטרטגי ממשי. אם ישראל שומרת על מינימום של רצועות ביטחון, אולי אפילו על ציר פילדלפי, היא יכולה לטפל בחמאס כפי שהיא מטפלת היום בחיזבאללה. זכות המרדף החם. כל פעילות הכנה לפיגוע או ליצירת תשתית טרור – היא מסכלת. חמאס התחזק לא בגלל הכסף הקטארי אלא בגלל התחזקות ההגמוניה האיראנית באזור ב-15 השנים האחרונות. חיזבאללה, סוריה, החות'ים, רצף הקשת השיעית, השליטה בבירות, דמשק, בגדד וצנעא.

כל זה התאדה בזכות מלחמתה של ישראל ולאחרונה הסיוע של הנשיא טראמפ. שני המנהיגים שהובילו את המהפך האזורי יפגשו היום שוב בבית הלבן, נתניהו וטראמפ. הם לא יעטו מסיכות וירדמו, זה בטוח. בלי החמצן האיראני והקטארי ושאר מרכיבי ההגמוניה האזורית, חמאס המרוסק ייחלש עוד יותר. זה מרכיב הביטחון העיקרי על גבול עזה.