יותר מכל דבר, התקיפה האמריקנית הלילה (בין שבת לראשון) באיראן המחישה את הנכס האסטרטגי הישראלי החזק והחשוב ביותר - החיבור ויכולת ההשפעה שלה על ארצות הברית, המעצמה החזקה בעולם.
והפעם אין זו השפעה על מהלך מדיני טקטי כזה או אחר, הפעם זו עמידה שכם אל שכם של מדינה בגודל של ורמונט עם המעצמה האדירה, בקרב צבאי נגד מדינה מאיימת מ"ציר הרשע". לנכס האסטרטגי הזה השלכות של ממש לטווח הארוך. ומבלי להסתכן יותר מדי ניתן לומר כי בתוך שנה מקסימום שנתיים, מעגל הסכמי אברהם יתרחב ויקיף עוד מדינות באזור, בראשן כמובן סעודיה, ששוב למדה כי הדרך לוושינגטון עוברת בירושלים, אבל עוד מדינות. לצחי הנגבי יוחסה אמירה כי להסכמים יצטרפו סוריה ולבנון, מהלך שנראה דמיוני במיוחד עד לא מזמן.
ובחזרה לסעודיה, היא זוכרת היטב את המתקפה האיראנית על מתקני הנפט שלה ב-2019, ואז הנשיא טראמפ בכהונתו הראשונה נמנע מתגובה נגד איראן. כתבתי בחודש שעבר בעת ביקור טראמפ במפרץ על האכזבה הסעודית מישראל, והכוונה להתקדם מול ארצות הברית וההסכמים האזוריים בלעדינו. התמונה כעת שונה בתכלית. סעודיה אמנם פרסמה סוג של הודעת גינוי לתקיפה האמריקנית, זאת כדי לנסות למנוע תגובה צבאית איראנית נגדה, אבל מאחורי הקלעים היא מעודדת מאוד מהמהלכים בשטח, הגורמים להחלשה ניכרת במעמדה של איראן, מערערת היציבות האזורית. לצידה, האמירויות, שבראשן עומד מוחמד בין זאייד, פרסמה הודעה ללא גינוי למתקפה, הביעה דאגה בלבד וקראה לפיתרון דיפלומטי.
לתקיפה האמריקנית משמעות חשובה נוספת. היא מהווה את תחילת הסוף הן של המלחמה באיראן והן זו של עזה. לאיראן בכל תרחיש אפשרי אין יכולות עמידה מול ארצות הברית הניצבת לצד ישראל. חמינאי עשוי להחליט על תקיפה, אולי באמצעות פרוקסי על מתקנים אמריקנים או קשורים לאמריקנים במדינות המפרץ, עוד מהלך שיכניס את הכוח הצבאי העצום של ארה"ב לתקיפה עצימה. המהלך השלישי, נשק יום הדין, פגיעה במתקני נפט בסעודיה, או חסימת מצרי הורמוז, יהווה כמעט התאבדות של המשטר באיראן, שכן הוא יגרור את התגובה החריפה ביותר מארצות הברית. חמינאי יודע זאת שכן קיבל על כך מסרים ישירים ועקיפים מוושינגטון.
אם איראן תבליג ותנסה מלחמת התשה של טילים בודדים לעבר ישראל, גם אם ארצות הברית לא תגיב, אין לאיראן אורך נשימה מספיק, ויכולת הגנה מפני ההתקפות הישראליות המשתקות, כדי להמשיך בכל לאורך זמן. המסקנה ההגיונית אומרת שאיראן בשלב קרוב כלשהו תסכים למו"מ ולהפסקת אש. אלא לא תמיד ניתן למצוא הגיון במזרח התיכון ובוודאי לא בקרב מנהיגים פונדמנטליסטים.