הצטרפות למלחמה? הדילמה של טראמפ מורכבת משנדמה

באוקטובר 1962 גילה מטוס ביון אמריקני סימנים מובהקים להקמת בסיס טילים סובייטי באי קובה. הדבר העמיד לכאורה את החוף המזרחי של ארה"ב בסכנה מוחשית ומיידית למתקפה גרעינית של מוסקבה.

הנשיא קנדי ניצב בפני דילמה גורלית, ושינה שוב ושוב את דעתו בקשר לתגובה האמריקנית. בתחילה תמך בהסרה מיידית של האיום באמצעות הפצצה אווירית, אך לאחר שהבין כי בידי הסובייטים יכולת לעשות שימוש מיידי בטילים הללו - השתכנע שמהלומה צבאית עלולה להוביל להסלמה בלתי נשלטת. הוא החליט להורות על מצור ימי, ולאפשר לחרושצ'וב לרדת מהעץ בתקווה שהדבר יוביל לפתרון דיפלומטי.

מים רבים זרמו בנהר הפוטומק מאז, ואולם למרות ההבדלים המהותיים בנסיבות ניתן להצביע בזהירות על קווי דמיון מעניינים בין התנהלות קנדי לזו של דונלד טראמפ במשבר הנוכחי מול איראן. כמו קודמו ההיסטורי, גם הנשיא ה־47 מתלבט בשעה זו אם לשגר את מפציציו הכבדים למתחם פורדו המבוצר ולפגוע פגיעה קשה במיזם הגרעין האיראני. התלבטות ממושכת זו מעידה כי בניגוד לדימויו הרווח, טראמפ אינו נוהג בפזיזות אלא מודע היטב למורכבות המצב.

מחד גיסא, הצלחת הפעולה תאפשר לנשיא לנכס לעצמו את האשראי על המערכה כולה ולהקרין דימוי של מנהיג נחרץ ואמיץ - הן במישור האזורי, על רקע מאמציו לכונן שותפות רחבה עם העולם הסוני, והן במרחב הגלובלי מול רוסיה וסין הכמהות לנצל כל גילוי חולשה אמריקני. זאת ועוד, ככל שחולפים הימים מתחדד הפער בין סגנון המיקוח העסקי והענייני של טראמפ לבין הסגנון המעגלי והמפותל של עלי חמינאי - מה ששוחק בהדרגה את תקוות הבית הלבן לקדם הסדר ומנתב אותו לעבר המסלול הצבאי.

מאידך גיסא, הנשיא מודע לשילוב גורמים העלולים לפגום בחלומו להיחשב כאדריכל הניצחון על "ציר הרשע". ראשית, כמו קנדי בזמנו, טראמפ מודע לכך שהבקעת פורדו לא בהכרח תוביל לקריסת המשטר. משקעים עמוקים של חשדנות מצידו כלפי הממסד הצבאי־ביטחוני, שהצטברו עוד בכהונתו הראשונה, לא נעלמו.

לקח ממלחמות ההיסטוריה

שנית, רצונו לשגר מכת מחץ כבר הצמיח עימות קולני בין הסיעה הבדלנית במחנהו, הנאמנה למנטרה של "אמריקה תחילה" והמתנגדת להתערבות צבאית יקרה מעבר לים, לבין הזרם התומך במעורבות סלקטיבית. הזיכרון ההיסטורי העגום של המלחמות בווייטנאם, עיראק ואפגניסטן חקוק היטב בתודעתו - ובתודעת המחנה שתומך בו.

שלישית, רצונו להטביע חותם בהיסטוריה כמתווך מחונן ולא כמנהיג המרחיב ומסלים סכסוכים. הנשיא מודע היטב לסיכונים - כולל משבר כלכלי ופיננסי במשק האמריקני כתוצאה מהאמרת מחירי הנפט והגז, חסימת נתיבי שיט מרכזיים ופגיעות צפויות בבסיסים אמריקניים בעיראק באמצעות מיליציות שיעיות הנאמנות לאיראן.

עם זאת, טראמפ עשוי, בדרך הדיאלקטית האופיינית לו, להפוך טיעון זה על פניו ולטעון שמדובר במהלך הכרחי להכנעת אויב אכזרי. מבצע קצר ומוחץ יוגדר כזרז הכרחי לתהליך מיקוח מחודש שיניב את ההסכם המיוחל ויגנוז את חזון הפצצה האיראנית לשנים.

נשאלת גם השאלה המרתקת האם שיגורם למרחב של שישה מפציצים חמקנים מדגם B2, המסוגלים לשאת פצצות חודרות בונקר למעמקי פורדו, הוא "סימן מעיד" מובהק לפעולה הממשמשת ובאה, או שמא מדובר בחלק בלתי נפרד מדיפלומטיה של ספינות תותחים ומפציצים, שמטרתה להלך אימים על האויב וכך "לשכנעו" לרכך ולהגמיש את עמדותיו?

בקרוב נקבל תשובה

בסופו של דבר, השאלה הנשאלת בצומת הכרעה קריטי זה היא איזה ממד בחשיבתו של הנשיא יהיה דומיננטי: האם שאיפתו הבסיסית להימנע מהסתבכות מעבר לים, או רצונו העז לנצל את חלון ההזדמנות שיצרה ישראל כדי למגר את ציר הרשע ולעצב כללי משחק חדשים במזרח התיכון בהובלה אמריקנית נחושה. בקרוב - אולי בקרוב מאוד - יבוא על פתרונו כתב חידה זה. כמו בסיפור נשיאותו של קנדי, הוא עשוי להיות האירוע המכונן של תקופת נשיאותו כולה.