שלושים שנים, בקירוב, צועדות ישראל ואיראן - זו מול זו - במסלול התנגשות חזיתי וישיר. לרגע הזה, של ראש בראש, צבא מול צבא, מדינה מול מדינה, אחד על אחד, כשאין אף אחד אחר באמת בסביבה - לרגע הזה ממש, שבו אנו מצויים היום, המתינה ההיסטוריה של הסכסוך הממושך והקשה ביותר שהיה לנו עם מדינת אוייב כלשהיא מאז שנוסדנו. אויב שקרא ופעל בגלוי להשמדתנו, וירד לחיינו וקיצר את חיינו והסב לנו נזק אדיר ממש.
שריפה ענקית במאגר הנפט בשהראן במערב טהרן // רשתות ערביות
והנה אנו נפגשים בשדה הקרב של המציאות של ימינו. אין שאלה - מספר הפצועים וההרוגים מעציב ומכעיס, ומראות ההרס אינם קלים לעיכול, אבל זו מלחמה. וכך היא נראית בתקופתנו - תמונות אזרחים ורכבים ובתים פרטיים הרוסים ופגועים, שכיחות הרבה יותר מאשר תמונות של טנקים מול טנקים בשדה הקרב.
כך נראית מלחמה בעת שלנו. ממש כך. וזו ה-מלחמה. ה-דבר האמיתי. ה-עימות הישיר עם ראש הנחש ומפעל הארס והשטניות שהביא לאלפי הרוגים בקרבנו, והפך אותנו למדינה שהטרור חונק אותה מכל פינה וגבול. והנה - הקרב המסיים. סצינת הסיום של סרט המלחמה הממושך בין ישראל ואיראן.
עליונות צבאית מוחלטת
וכאמור, התמונות מאתרי הנפילה מטלטלות, אבל אני מקווה שאתם מבינים מי מנצח במלחמה הזאת. מי מוריד את מי על הברכיים. מי חיסל במהלך בזק מדהים את כל צמרת הצבא ומשמרות המהפכה וצמרת המדענים של אויבו.
מי טס בשמי איראן כאילו מדובר בשמי פתח-תקווה - מפגיז ומפוצץ ומשמיד ומחסל אנשים ספציפיים במיטותיהם או בבונקרי המסתור שלהם, כמעט ללא הפרעה, ומפציץ בכל נקודה שהוא מחליט להפציץ בשטח יריבו, בכמות ובדיוק שמתחשק לו. ומי מסוגל, ברצותו ובהחלטתו, לחסל את מנהיג אויבו, להפיל את החשמל והמים במדינת האויב לשבוע, להשמיד את משאביה הלאומיים החשובים ביותר, לפרק את תשתיותיה האסטרטגיות ולהחזירה שלושים שנים אחורה - ואלה אנחנו.
הקערה התהפכה: גורל איראן בידינו כעת, לאחר שנים רבות שנתנו להם להכריע את גורלנו. אנחנו מנהלים את האירוע כעת, לא הם. הם במגננה אסטרטגית, לא אנחנו. אנחנו הצגנו את צבאם ואת שירותי הביטחון שלהם ככלי ריק לעיני כל העולם - ובעיקר לעיני העולם הערבי. סטירת הלחי שהם חטפו אתמול - ויש עוד זריקות קשות בהרבה בקנה, היו בטוחים בכך - היא אסון אמיתי עבור כבודם, מעמדם וכוחם בציר המוסלמי ובעולם הערבי.
הקערה התהפכה
אפשר מאוד שבסוף העימות תאבד איראן את מעמדה כמובילת הציר המוסלמי הרדיקלי בעולם ואת מעמדה כמעצמת על במזרח התיכון. ישראל? בדיוק להיפך. הושבה לנו ההרתעה והמעמד של הצבא והמדינה שעושים דברים שרק יהודים מסוגלים לחשוב עליהם. וזה ישפיע, בהכרח, על הדרך בה המזרח התיכון ייראה וינהג ביום שאחרי - גם אירופה, גם שאר העולם, גם הטורקים, גם המצרים, גם הסעודים, גם הרוסים. כולם מסתכלים ומפנימים היטב. תאמינו לי: ישראל שבה למעמד בעל הבית במזרח התיכון, כשאיראן המושפלת שוכבת מדממת לרגליה. זה רגע שכל העולם רואה.
אנחנו הרודף. הם הנרדף. אנחנו הצייד. הם הניצוד. אנחנו עם הרגל על צווארם, גם אם הם מצליחים מדי פעם להכאיב לנו בניסיונות התגובה וההיחלצות שלהם מלפיתת החנק. אבל אנחנו דורכים להם על הגרון. אל תתבלבלו. העניין הזה יסתיים בעוד לא הרבה מדי ימים. ובסופו יהיה ברור מי ניצח ומי הפסיד, כמו אחרי ששת הימים. ואנחנו הולכים לניצחון בסדר גודל כזה בחשיבותו ההיסטורית. אז להרים את הראש, בבקשה. היה יכול להיות גרוע בהרבה מאד, אם חיזבאללה וחמאס היו על הרגליים. אבל עכשיו זה רק אנחנו מול בני השטן האיראנים - ואנחנו דופקים אותם. חזק. נא לא להתבלבל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו