במבט ראשון עלול היה להתקבל הרושם שהנשיא טראמפ אינו מרוצה, בלשון המעטה, ממתקפת המחץ הישראלית שנחתה הלילה על איראן, חלק ממתקני הגרעין שלה ומנהיגותה הצבאית והמבצעית הבכירה ביותר.
אחרי הכל, הנשיא האמריקני שם לו למטרה למצב את עצמו כדיפלומט-על, שיש בכוח מנהיגותו הנמרצת להוביל תהליך אזורי (וגלובלי) של יישוב - או לפחות ייצוב - משברים עתירי סיכון, ולכונן שותפות מזרח-תיכונית מוצקה ואמינה בהשראתו ותחת חסותו של ההגמון האמריקני.
שותפות זו, כך קיווה, תבסס את מעמדו בקרב המחנה הסוני המתון, ובה בשעה תרתיע ותרסן את איראן ובני חסותה שנותרו בזירה, מפני כל פעולה תוקפנית, ישירה או עקיפה, גלויה או חתרנית נגד ישראל, וכמובן גם נגד חברות הקואליציה.
יעד הליבה הזה השתלב להפליא במאמציו לצמצם עוד יותר את האיום האיראני, ולתרום בכך תרומה נוספת לייצוב הזירה רווית המתח, באמצעות הסכם גרעין משופר שירחיק את טהרן מן הפצצה, ובה בשעה יעניק לה סל תמריצים ופיתויים כדי לנתב אותה לאפיק של התנהלות פרגמטית (יחסית) ופחות לוחמנית ומתריסה. זאת, תוך הישענות גם על הגזר הכלכלי בדמות ריכוכה - או השעייתה לחלוטין - של חבילת הסנקציות המקיפות והחודרניות שהנשיא ה-47 השית עליה במהלך תקופת כהונתו הראשונה, בתמורה להסכמתה לגנוז - או לפחות להשעות - את חלום הפיכתה למעצמה גרעינית.
ואמנם, כדי לקדם מטרה זו, יזם הממשל את סבבי הדיאלוג עם איראן בסוגיית הגרעין שאמור היה להימשך בעומאן ביום ראשון הקרוב (ושהמשטר האיראני כבר הודיע בינתיים על השעייתו בעקבות התקיפה הישראלית), וזאת חרף ההקשחה שהסתמנה לאחרונה בעמדות האיראניות והביאה למבוי סתום בשיחות. למרות שהתבטאויותיו של הבית הלבן במשך השבוע שיקפו ספקנות גוברת מצדו של הנשיא לגבי פוטנציאל ההתקדמות במגעים, הוא נותר נחוש במאמציו למצות את המסלול הדיפלומטי עם טהרן.
על רקע זה, ברור שיוזמת התקיפה הישראלית סתמה את הגולל - באופן זמני לפחות - על מסלול דיפלומטי זה ובכך סיכלה, לכאורה, את חזונו של טראמפ להפוך לממשיך דרכו ומורשתו של הנרי קיסינג'ר, וכך להצטייר בתודעתה של האומה כוירטואוז דיפלומטי מתוחכם, חדשני ויצירתי (לאחר ששיטת המקל שבה נקט מול איראן באופן בלעדי בתקופת כהונתו הראשונה, נכשלה כישלון חרוץ וגררה בעקבותיה תגובה איראנית מתריסה ותוקפנית).
מצד שני, גם אם הנשיא התאכזב מעיתוי התקיפה הישראלית, אין לראות בתסכול זה את הגורם המחולל המרכזי העשוי לעצב כעת את מדיניותו. שכן, יש לזכור שכל מהלכיו של טראמפ במרחב מעוגנים בשאיפתו להרשים את העולם הערבי המתון באמינותו ויכולת המנהיגות שלו כבסיס לנכונותן של מדינות האזור להדק את הקשרים הביטחוניים והכלכליים עם וושינגטון ולקשור את גורלן ועתידן קשר בל יינתק עם מעצמת העל האמריקנית. לית מאן דפליג שאמינות זו קשורה בטבורה לנחישותו של טראמפ לא להתנכר לבעלת הברית הישראלית הוותיקה בעת מבחן כה גורלי עבורה. זאת, גם אם קיימים חילוקי דעות בין שתי השותפות בכל הקשור לאסטרטגיה שבה יש לנקוט במישור האיראני.
מבחינה זו, תמיכה בישראל - ולו גם במישור ההגנתי בלבד - תאותת לשחקניות אזוריות מרכזיות דוגמת סעודיה ומצרים שטראמפ - בניגוד לכמה מקודמיו שנטשו בעלות ברית (כמו דרום ויאטנם או אפגניסטן) - לעולם לא יותיר שותפה לדרך כשהיא צפויה להיות מאותגרת בידי קודקודו של ציר הרשע, הטרור והחתרנות.
ואכן, לפחות בשלב הנוכחי נראה שהנשיא בחר באסטרטגיה מתוחכמת של תמיכה גלויה בישראל בכל מה שקשור להגנתה מפני איומים, לצד הימנעות מהשתתפות פעילה בפעילותה ההתקפית - דבר שעלול היה לעורר ביקורת (ולו גם לפרוטוקול בלבד) מצד מנהיגים במחנה הסוני.
מצורפת אילוסטרציה של תקיפות צה״ל באיראן עד כה // דובר צה"ל
למותר לציין שהאבחנה בין סיוע למטרות הגנה והתקפה אינה מוחלטת ולוקה בלא מעט מלאכותיות, שכן סיוע בשיבוש מהלכים התקפיים מצד איראן, למשל, עשוי להקל על ישראל ביוזמות התקפיות, ומישור שיתוף הפעולה המודיעיני כולו יכול לסייע גם ביוזמות בלימה ותקיפה גם יחד. עם זאת, היא מעניקה לטראמפ שולי תמרון רחבים ותאפשר לו - אם וכאשר התנאים לכך יבשילו - לנסות ולחדש את הדיאלוג עם איראן מתוך עמדת כוח מוגברת. כל זאת, כאשר פעולתה הנועזת והאפקטיבית של ישראל עשויה להפוך לזרז שייצור משוואת כוחות זירתית חדשה שתתרום לחיזוק מעמדו של ההגמון האמריקני גם במרחב הגלובלי ולא רק האזורי.
השעות והימים הקרובים יוכיחו אם זוהי אכן האסטרטגיה שתנחה את הבית הלבן גם בהמשך הדרך.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
