טראמפ מצנן את "היחסים המיוחדים" עם ישראל - ומתקרב לסעודיה

ב-27 בדצמבר, 1962, בפגישתו עם שרת החוץ של ישראל, גולדה מאיר, שהתקיימה בפאלם-ביץ’, פלורידה, הגדיר הנשיא ג’ון קנדי את יחסיה של ארה"ב עם ישראל כ"מיוחדים", והשווה אותם למערכת היחסים, שעוצבה וגובשה בין מעצמת העל האמריקנית לבין בעלת בריתה בריטניה.

הייתה זו השוואה ברורה למערכת היחסים של וושינגטון עם לונדון: ברית שמעוגנת לא רק באינטרסים משותפים, אלא בנאמנות של שתי המדינות לערכי יסוד דומים. ארה"ב, וציבורים רחבים בה, ראו בישראל הקטנה ביטוי צלול לאתוס החירות, ההגדרה והשלטון העצמי האמריקני.

בששת העשורים האחרונים עמדה הברית הזאת במבחנים לא פעם, אך ליבתה נותרה חסינה בפני המשברים שלעולם לא קראו תיגר על ליבתה. יתרה מזאת, הממשלים האמריקנים נמנעו מיוזמתם מהעצמת החיכוך על רק התמיכה הרחבה בקרב הציבור האמריקני והמערכת הפוליטית באותם "יחסים מיוחדים".

כך למשל, ב-1975 הניסיון של הנשיא ג'רלד פורד לבצע "הערכה מחדש" של היחסים" בניסיון לסחוט נסיגה ישראלית בסיני – קרס אל מול התגובה התקיפה מבית. באופן דומה, גם היוזמה של מחליפו קרטר לקדם הסדר ישראלי-פלשתיני בתיאום עם ברית המציאות נזנח תוך פחות משבוע.

לאורך הזמן, אירועים שנתפסו כפועל יוצא של התרופפות עוגניה הערכיים של מערכת היחסים, הובילו גם לתוצאות פחות טובות עבור ישראל, לדוגמא: הדרישה של בוש האב ב-92 להקפיא בנייה ביהודה ושומרון בתמורה לערבויות עבור מימון קליטת העלייה מחבר המדינות וחתימת הסכם הגרעין עם איראן ב-2015, חרף המחאות נגדו בארה"ב פנימה ומחוץ לה (ולשיאן הגיעו בנאומו של רה"מ נתניהו בקונגרס).

בניגוד למצב במשברים שהוזכרו, ניתן להיווכח כי הנשיא טראמפ אוהד את ישראל, מורשתה ההיסטורית והתפקיד שמילאה במלחמה בטרור וב"ציר הרשע". הדבר בא לידי ביטוי ברור גם בגיבוי שקיבלה ישראל במהלך כהונתו הראשונה, ולגבי חלקם גם בכהונתו הנוכחית.

אלא שמהלכיו האחרונים של הנשיא במזרח התיכון מעמידים במבחן את "הרגל" השנייה של אותם יחסים מיוחדים – האינטרסים המשותפים. במסגרת זו, טראמפ נצמד לאינטרס הלאומי האמריקני ודוחק לשוליים את ציר "היחסים המיוחדים" עם ישראל. בעוד שבכהונתו הראשונה לא התגלעה סתירה בין שני הצירים, כיום המצב שונה.

אם בכהונתו הראשונה נתפס טראמפ ככאוטי ומאלתר, הפעם נראה שעבר תהליך למידה משמעותי. בתחומי החוץ והביטחון, הנשיא ה-47 פועל בנחישות ובשיטתיות לממש את חזונו המדינאי. באמצעות דיפלומטיה ועוצמה רכה, הוא שואף לעצב מחדש את המזרח התיכון על בסיס כללי משחק חדשים ודומיננטיות אמריקנית, תוך יצירת משוואת אינטרסים משותפת עם שותפיו לתוכנית השאפתנית.

שאיפתו לכונן שותפויות יציבות שירחיבו את "הסכמי אברהם" ויפחיתו את סכנת העימות עם איראן, הצמיחה עסקאות ענק עם מדינות המפרץ. הנוסחה ברורה: מערכות נשק וטכנולוגיות מתקדמות (כולל כור גרעיני לסעודיה) תמורת השקעות ענק במשק האמריקני.

הצטרפות ישראל לשותפות האזורית ונורמליזציה עם סעודיה אמורות היו להיות היהלום שבכתר בתפיסת טראמפ. הלגיטימציה הסעודית הייתה מחזקת את השותפות כולה ומכניסה את ישראל לעולם האיסלאמי בדלת הראשית. אך נתניהו העדיף להחמיץ את ההזדמנות ולנטוש את מדיניות "הקש על כל דלת" המסורתית של ישראל.

מול מצב זה, טראמפ שלף גרסה חלופית לתוכניתו - ללא ישראל. משלוחי החימוש נמשכים, אך הנשיא המיר את אסטרטגיית השיתוף באסטרטגיית מידור והתרחקות. המתקפות על החות'ים הופסקו ללא היוועצות עם ישראל, שממשיכה לספוג טילים מתימן. המשא ומתן על הסכם גרעין חדש הושק להפתעת נתניהו. הדיאלוג עם חמאס החל ללא יידוע ישראל. המשטר החדש בדמשק זכה להכרה מהירה והפשרת סנקציות. ביקור טראמפ האחרון כלל את קטאר אך לא את ירושלים - תמונה עגומה של שותפות במסלול התרסקות.

בהקשר האיראני המצוקה הישראלית חריפה במיוחד. למרות הודעת סבא"א שאיראן הפכה למדינת סף גרעינית, טרם חלה תפנית בדיפלומטיה האמריקנית. לנתניהו, שהאיום האיראני במוקד תודעתו, זהו מצב בלתי נסבל. התמונה שמצטיירת היא שחלון ההזדמנות לתקיפת מתקני הגרעין, שנפתח לכאורה בתקופת המעבר בין ביידן לטראמפ, נסגר עם כניסתו המחודשת לבית הלבן.

פעולה ישראלית עצמאית בזמן המשא ומתן תעלה באש את חלום טראמפ על מזרח תיכון חדש תחת הגמוניה אמריקנית. מהלך כזה יהיה קשה עד בלתי אפשרי ללא סיוע אמריקני, ועלול להיות הקש האחרון שימוטט את שרידי הזיקה האידיאולוגית והשותפות האסטרטגית בין וושינגטון לירושלים.