עניין של טיימינג: הסיכון הכפול של תקיפת אתרי הגרעין כעת

משא ומתן מקבילי מתנהל בין ארה"ב ואיראן באשר לתוכנית הגרעין, ובין ארה"ב והמתווכות לחמאס (וגם ערוץ ישיר) באשר למלחמה בעזה וסוגיית החטופים. בשני התהליכים ישראל היא המושפעת העיקרית, אך איננה חלק מהמשא ומתן הישיר. כל תוצאה תשפיע באופן ישיר ומיידי על ביטחון ישראל, על ההווה ועל העתיד.

ארה"ב מתקדמת להסכם עם איראן – שאיפתו של הנשיא טראמפ, שלא הוסתרה עוד טרם כניסתו חזרה לבית הלבן – ובמקביל מנסה לקדם וללחוץ על מתווה לשחרור חטופים שבהמשכו סיום המלחמה בעזה, בין אם באופן מוצהר וגלוי או בכסות של הפסקת אש ארוכה. לשני התהליכים הללו קולות רבים בקרב מקבלי ההחלטות בישראל הקוראים להתנגדות ישראלית, עד כדי עימות ישיר מול הממשל האמריקני.

אנו נמצאים בימים מתוחים, אך גם בימים "מסוכנים" של קבלת החלטות לא רציונלית, שעלולה להביא את ישראל למציאות בעייתית ומורכבת הרבה יותר מזו הקיימת כעת – כאילו שעכשיו המצב סביר. מצד אחד, ישראל איננה מוכנה להסכים למתווה שחרור חטופים שיביא לנסיגת צה"ל ולסיום המלחמה. בתהליך המקבילי, ישראל חוששת מהסכם בין ארצות הברית ואיראן שינציח את איראן כמדינת סף גרעינית תוך הסרת הסנקציות, ובשני המקרים – חסות אמריקנית שתגביל עד מאוד את חופש הפעולה של ישראל.

גוברים קולות הקוראים לתקיפה ישראלית של מתקני הגרעין באיראן – פעולה שיכולה "להשיג" שתי מטרות בתקיפה אחת: לחבל בהסכם בין ארצות הברית ואיראן ולחבל בסיכויים למתווה שחרור חטופים וכפיית סיום המלחמה על ישראל. ראוי שיידעו כל הדוחקים על השפעותיה ההרסניות של החלטה מעין זו.

לכל המטילים ספק – לישראל יכולת לתקוף באיראן ואף להסב לה פגיעות משמעותיות. הדילמה והאתגר אינם התקיפה (שאף פעם איננה המטרה, אלא אמצעי להשגת מטרה נעלה יותר), אלא רמת האישור (היא המחויבות והאינטימיות הגבוהה ביותר) או התיאום (הרמה הבסיסית של יידוע בלבד) של ישראל עם ארה"ב.

ישראל איננה במצב שבו היא יכולה להרשות לעצמה לאבד את ארה"ב – בין אם זה באי הטלת וטו במועצת הביטחון של האו"ם, עצירת סיוע, או אפילו הסגת כוחות ההגנה הפרוסים בישראל והחזרתם לארה"ב. כל תגובה אמריקית מסוג זה או אחר תהיה הרת אסון לישראל. לא פחות.

בנקודת הזמן הזאת, הדרך להשפיע היא מתוך המשא ומתן:לחדש את המחויבות והקשר ההדוק עם הממשל, "להיכנס" לחדרי המשא ומתן למרות שאיננו נוכחים פיזית, לעמוד על עקרונות ישראל ולהביא את האמריקנים לבטא אותם בגרונם. וגם – לא להיות הסרבן הקבוע לכל יוזמה וכל רעיון.

אנו נכנסים לחלון זמנים שבו שני התהליכים יגיעו לכדי מיצוי וסיכום. הסכם הגרעין (או פיצוצו) בין ארה"ב ואיראן יצטרך להסתיים עד אוקטובר 25 – מועד פקיעת הסכם 10 השנים שנחתם בעבר. הסכם שחרור החטופים, על כל השלכותיו, יהיה חייב – בין אם באופן כזה (הסכם) או כזה (הרחבת התמרון והוצאתו המלאה לפועל) – להסתיים בחודשים הקרובים. לבחירה תהיה השפעה ישירה על התוצאה בהקשרי החטופים שעדיין בחיים.

שני תהליכים שיעצבו וישפיעו על ביטחונה הלאומי של ישראל מגיעים לנקודות החלטה בחודשים הקרובים – ואין לנו דרך אחרת אלא להוביל, ליזום, להשפיע. זה הזמן למנהיגות ישראלית 2025.

הכותב הוא מפקד מערך ההגנה האווירית לשעבר וכיום יועץ אסטרטגי.