מוכרחים להכניס סיוע? חוות הדעת המשפטית שדווקא נותנת גב למצור בעזה

בזמן שהקבינט אישר שוב הכנסת סיוע לעזה בנוהל שמוביל אותו ישירות לידי חמאס מחשש לרעב ברצועה, חוות דעת משפטית ובה ציטוטים מהחוק הבינלאומי מייצרת לראשונה תשתית חוקית לכך שאין חיוב להכניס סיוע שנופל לידי ארגון הטרור.

יתרה מכך, חוות הדעת נוגעת דווקא בשאלת תוכנית החלוקה החדשה לפיה, בשל מחוייבות לדין הבינלאומי, צה"ל יידרש לחלק סיוע גם מחוץ למתחמי החלוקה ובכל מקום שבו תימצא אוכלוסייה בהתאם לחוות הדעת של הפצ"רית. כלומר, על הצבא להכניס סיוע גם לאזור שבשליטת חמאס.

חוות דעת משפטית שניסח עורך הדין אברהם של"ו מפורום קהלת, מטילה ספק בכל הנחות היסוד לפיהן ישראל חייבת לפי הדין הבינלאומי להעביר את הסיוע באופן שבו הוא מגיע לבסוף לידי ארגון הטרור. בדומה לביקורת שפורסמה ב"ישראל היום" במכתב ששלחו חברי ועדת חוץ וביטחון לרמטכ"ל זמיר, בדרישה להטלת מצור על האוכלוסיה כדי למנוע סיכון מיותר של חיילינו ולהוביל כנדרש להכרעת חמאס, כותב עו"ד של"ו כי המצור הוא פעולה צבאית חוקית המעוגנת באמנות בינלאומיות ובדין המנהגי. בנוסף הוא כותב כי הדין הבינלאומי מחייב מדינות לאפשר כניסת סיוע הומניטרי, אלא אם כן ישנו חשש רציני שהאויב ישתלט על הסיוע, מה שאכן קרה בעזה משך שנה ושבעה חודשים.

בנוסף, במסגרת המסמך המשפטי שמבסס על הדין הבינלאומי מהלכים הרבה יותר משמעותיים בעזה, נכתב כי ישנה עדיפות לפינוי האוכלוסייה האזרחית מזירת המצור על פני אספקת סיוע הומניטרי. לכן, לפי עמדות מקובלות, אזרחים המסרבים להתפנות עלולים להיחשב כמי שמזוהים עם לוחמים ובשל כך ניתן להגביל את גישתם לסיוע הומניטרי. באופן פשוט אגב, הדין הבינלאומי אוסר להעביר סיוע לאזורים שבשליטת חמאס. כל זה בקצרה וכעת לפרשנות שנותן עורך הדין מקהלת בהרחבה.

"מצור הוא חוקי לפי דיני הלחימה כל עוד מטרתו הבלעדית או העיקרית היא להביס את האויב ולא להרעיב במכוון אזרחים. כמו בכל 'תקיפה' בדיני הלחימה, על הפגיעה האגבית באזרחים להיות מידתיות ליתרון הצבאי של התקיפה. סעיף 54(1) של הפרוטוקול הנוסף הראשון לאמנת ז'נבה אוסר על גרימת רעב לאזרחים כשיטת לחימה. לפיכך, מצור שמטרתו הבלעדית או העיקרית היא לגרום לרעב לאזרחים יהיה בלתי חוקי", נכתב בחוות הדעת המשפטית, באופן שהולם את צעדי ישראל שלא מתכוונת להרעיב אוכלוסייה אלא רק להכניע את האויב המסתתר בתוכה.

"לפי הדין הבינלאומי צד המטיל מצור ומאפשר פינוי או מתן סיוע הומניטרי לא יכול להיחשב כמי שמטרתו העיקרית היא לגרום לרעב לאזרחים. למעשה, עצם קיומן של תוכניות ישראליות לפינוי אוכלוסיות לאזורים בטוחים לצד חלוקת סיוע במרכזי חלוקה מפוקחים בדרום הרצועה מעידים כי מטרת המצור היא להכניע את חמאס, ולא להרעיב את האוכלוסיה האזרחית", קובע עו"ד של"ו.

הוא מסביר כי "אספקת הסיוע מותנית בכך שהוא יגיע לאוכלוסייה האזרחית ולא יעניק יתרון צבאי או כלכלי לכוחות האויב. אך כידוע, ישנן עדויות רבות בכך שחמאס שולט, שודד ואוגר את הסיוע הנכנס לרצועה, על חשבון האוכלוסייה האזרחית". ביחס לצעדי ישראל לפינוי אוכלוסייה האזרחית משטחי הלחימה כותב עורך הדין מקהלת כי "הדין הבינלאומי מתעדף את פינוי האוכלוסייה האזרחית מזירת המצור על פני אספקת סיוע הומניטרי".

"עמדה אחת גורסת כי אזרחים המסרבים להתפנות ונשארים באזורי המצור יכולים להיחשב במקרים כמי שמזוהים עם לוחמים, ובשל כך ניתן להגביל את גישתם לסיוע ההומניטרי. בריטניה מאמצת גישה זו ומצדיקה הגבלת אספקת סיוע לאזרחים המסרבים להתפנות. לאורך מלחמת "חרבות ברזל" מאמצי הפינוי נתקלו בסירוב עקבי של מצרים לפתוח את גבולותיה, תוך הפרה של התחייבויותיה כמי שחתומה על אמנת הפליטים של האיחוד האפריקאי. כלומר ההשתלטות השיטתית של חמאס על הסיוע ההומניטרי, לא רק פוטרת את ישראל מחובתה לאפשר העברת סיוע בידי צדדים שלישיים אלא גם מחזקת את הלגיטימציה ואת הרציונל לפרויקט ההגירה מרצון כחלק מפינוי האוכלוסייה האזרחית בשעת מלחמה, במיוחד בהיעדר אופציה מצרית".

לסיום נכתב כי על ישראל אסור להעביר סיוע לפי הדין הבינלאומי בהודעה שהוא מגיע לארגון טרור. "החלטה 1373 של מועצת הביטחון של האו"ם התקבלה מכוח הפרק השביעי של מגילת האו"ם, ולכן היא מחייבת את כלל המדינות החברות שלא לממן או להעמיד לרשות ארגוני טרור "כל סכום כסף, נכסים פיננסיים, או משאבים כלכליים או שירותים פיננסים או שירותים רלבנטיים אחרים".

דוגמאות מההיסטוריה הוא שואב מהקרבות על פלוג'ה ומוסול. בפרק המסקנות הוא קובע כי "לאור האמור, ניתן לקבוע כי המצור על רצועת עזה, כפי שמיושם על ידי ישראל, עולה בקנה אחד עם דיני הלחימה הבינלאומיים, כל עוד מטרתו העיקרית היא להכניע את חמאס ולא להרעיב את האוכלוסייה האזרחית. הדין הבינלאומי, לרבות אמנות ז'נבה והדין המנהגי, מתיר שימוש במצור כטקטיקה צבאית חוקית, תוך חובת הקפדה על מידתיות והגנה על אזרחים. תוכניות הפינוי הישראליות לאזורים בטוחים לצד חלוקת סיוע הומניטרי מפוקח מעידות על מחויבות לעקרונות הומניטריים, בעוד ההשתלטות השיטתית של חמאס על סיוע מחזקת את הלגיטימיות של הגבלת אספקה לאזורים בשליטתו. לפיכך, מדיניות ישראל, המתעדפת פינוי אוכלוסייה על פני אספקת סיוע לאזורים בשליטת ארגון טרור, תואמת את הדין הבינלאומי ומשקפת איזון בין צרכים ביטחוניים לחובות הומניטריות".