חידוש האספקה לעזה: תוצאה בלתי מתקבלת על הדעת

בהודעתו החד צדדית אמש בקבינט על חידוש האספקה לעזה, ראש הממשלה הציג שיקולים כבדי משקל. בתקשורת המערבית שוב נטען שיש "רעב בעזה". נתניהו הסביר לשרים – אך לא בהודעה הרשמית לציבור – כי הוא חושש לאבד גם את תמיכת המפלגה הרפובליקנית, עד כדי וטו אמריקני על עצם מבצע "מרכבות גדעון". לנוכח שיקול כזה ברור מדוע היה מוכן לשלם במחיר המטבע ההומניטרי.

ייתכן שבנסיבות אליהן הגענו באמת לא היה מנוס מההחלטה הקשה. ואולם, הפיכת מדיניות "הסגר המוחלט", בפרט בתזמון הזה, היא תוצאה שאסור היה להגיע אליה, ולא חשוב מאיזו זווית מסתכלים.

כי חמאס קיבל את הפרס של הכנסת האספקה לעזה, בדיוק בשעות הקריטיות של המשא ומתן בדוחא. כלומר, בעת שהאוכלוסייה בעזה משוועת להקלה בגלל לחצי המלחמה והארגון מתחיל לגלות בעקבות זאת גמישות מסוימת - ישראל מקלה עליו וכך מקטינה את האינטרס שלו להגיע לעסקה. דהיינו, כבר לא ביידן, אלא אנחנו עצמנו, לוחצים על חמאס ביד ימין אבל עוזרים לו ביד שמאל. זה לגמרי לא סביר.

גם בהיבט הצבאי התזמון אומלל. באותה יממה שצה"ל עולה מדרגה בהפעלת הכוח בעזה, הוא גם זה שמחליש את האפקט של אותה הפעולה, באמצעות הקלה על חמאס. כלומר שוב מדיניות שסותרת את עצמה.

כאמור, יתכן שבנקודת הזמן של אתמול בלילה כבר לא היה מנוס מההחלטה בגלל הלחץ האמריקני. ואולם, הרגע הזה לא נולד פתאום, אלא הוא נובע משרשור של החלטות קודמות, ומקצב עבודה שהולך חודשים אחורה.

שכן בשעה שהרכבת של טראמפ דוהרת קדימה, והוא מקבל החלטות גדולות ורבות במהירות מסחררת, ישראל של נתניהו מדשדשת במרץ. כל צעד נעשה בזהירות מופלגת, לאט לאט, שוואיייה שוואייה, עם התלבטויות, תהיות, התחבטויות ועיכובים. וכך, בשעה שהובטח לנו שמיד עם כניסת הרמטכ"ל החדש איל זמיר, צה"ל ייצא למערכה הגדולה של השמדת חמאס, שלושה חודשים שהדבר לא קורה – ולא בגללו.

"מי שצריך - יודע"

או דוגמה נוספת. ב-5 במאי הקבינט החליט לתת לחמאס אולטימטום בן עשרה ימים להגיע לעסקה. כפי שעדכן אז גורם ביטחוני בכיר: "(יש) חלון הזדמנויות עד לסיום ביקור נשיא ארה"ב באזור לביצוע עסקת חטופים על פי 'מודל וויטקוף'... במידה ולא תתבצע עסקת חטופים, יחל מבצע 'מרכבות גדעון' בעוצמה רבה ולא ייפסק עד להשגת כל יעדיו".

והנה, טראמפ עזב את המזרח התיכון כבר ביום חמישי בצהרים. עסקה כידוע לא נחתמה, ובכל זאת ישראל ממשיכה בשיח עם חאמס ואת מבצע "מרכבות גדעון" פורסת כמו סלאמי. מי שצריך לדעת - יודע.

כלומר נתניהו על פי שיטתו הידועה מנהל את הדברים בזהירות ובאיטיות, עקב בצד אגודל, כאשר תמיד יש שיקולים טובים להחלטות שלו. הצרה היא שהניגוד המובנה בינו לבין טראמפ, פותח פער בין האישים. כשהוא רצה בינואר לפתוח את שערי הגיהינום, אנחנו הלכנו להפוגה ולעסקה. שם בעצם איבדנו אותו. שם התנתקו הרכבות.

כך גם הגענו לכך שבשבוע שעבר הוא הוביל בלי ישראל את מסעו באזור. וזה גם מה שעומד מאחורי הטענות שלו על רעב בעזה.

המסקנה היא שישראל בעידן של טראמפ חייבת לנוע קדימה במהירות. טראמפ בשום אופן לא התהפך עלינו, אבל הוא בהחלט מתקשה להבין מדוע אנחנו מתמהמהים. וכשהוא לא מבין אנחנו נאלצים לנקוט בצעדים שפוגעים באינטרסים היסודיים שלנו עצמנו.