חמאס משחרר חטוף כמעט ללא תמורה, אך מגביר את הסדק בין טראמפ לנתניהו

נתחיל בחדשות הטובות, חמאס ישחרר חייל ישראלי חטוף, כמעט ללא תמורה חומרית, כלומר ללא שחרור מחבלים תמורתו, ללא הפסקת אש ממשית, ללא נסיגה ישראלית ועם הכנסה מינימלית של אספקה.

לוויתור הזה של חמאס כמה סיבות, האחת הקמתם של מרכזי האספקה שבשליטה ישראלית ובתפעול של חברות בינלאומיות, מהלך הנוטל ממנו כלי אסטרטגי בשליטה על האוכלוסיה, בשרידות שלו ובגיוס מחבלים. השנייה, הלחץ הצבאי הקיים הכולל הפצצות בלתי פוסקות, חיסול של מחבלים בדרגות שונות והצורך להיות בהסתתרות ובריחה מתמידים. השלישית האיום על הפעולה העצימה, התמרון שאמור לבוא לאחר צאת טרמפ מהאיזור והרביעית ואולי המהותית, ההזדמנות שנקרתה בפניו להפריד בין ישראל לארה"ב.

ההזדמנות הזו החלה לבצבץ עם השיחות הישירות שקטאר יזמה עם אדם בוהלר, שיחות שהופסקו לזמן מה וכעת חודשו. בהמשך ההודעה על פתיחת השיחות עם איראן, אחר כך הפרסומים וההדלפות האמריקניות על חילוקי דעות בין נתניהו לטרמפ, והמכה המשמעותית הייתה ההסכם עם החות'ים שבו בפועל ובריש גלי טרמפ שם חומה בין האינטרס האמריקני לזה הישראלי.

את עוצמת ההכרזה הרגישו היטב בתוך המנהרות והעבירו את המסר הישיר לאמריקנים כשגם כאן הקטארים סיפקו את החיבור בין הצדדים. יש לומר כי ככל הידוע לא היו שיחות ישירות כמו במקרה בוהלר, אלא העברת מסרים בין הצדדים, ללא ידיעת ישראל.

חמאס שכבר קודם ניסה ללא הצלחה להציע את עידן אלכסנדר כמשוחרר ראשון, החליט הפעם לשחררו ללא תמורה ממשית לכאורה אלא כמחווה לטרמפ לקראת ביקורו במפרץ. בכך הוא כמו מסיר מעליו את אשמת המכשול בדרך לעסקה, למרות סירובו המתמיד לתנאי שכל הצדדים דורשים ממנו והוא פירוק נשקו.

הצעד הזה מרחיב את הסדק שנפער בין וושינגטון לירושלים, וכאילו כדי להוסיף שמן על המדורה, וויטקוף אומר למשפחות החטופים כי אין תכלית לחידוש התמרון וכי ישראל (נתניהו) רוצה להאריך את המלחמה למרות שאין לאן להתקדם. הוסיפו לכך את ההדלפות ל NBC על חילוקי דעות של ממש בין טרמפ לנתניהו בסוגיית איראן ועוד.

המכה שסופגת ישראל היא פנימית וחיצונית. טראמפ בדורסנות המוכרת שלו, לא חס על בת הברית הטובה ביותר שלו במזרח התיכון, מתעלם מההשלכות ודואג רק לאינטרס האמריקני במקרה הזה חטוף עם הורים ישראלים בעל אזרחות אמריקנית שבא להתגייס לגולני. התוצאה שלפיה האמריקני זוכה לקדימות על פני ישראלים בלתי נסבלת ממש, והופכת את ממשלת ישראל לשחקן פחות ממשני, וכמי שרק מפריעה בדרך. בדיוק מה שחמאס ביקש להשיג.

נתניהו, ראש הממשלה המכיר היטב את נפתולי הפוליטיקה האמריקנית, אבל כנראה לא מספיק את הגחמות של טרמפ, נכנס כאן למלכודת ולא הצליח למצוא מנופים שיוציאו אותו ממנה. והוא מנסה, אבל מולו ניצב נשיא שהאינטרס שלו הוא MAGA יותר מכל דבר אחר. שדיפלומטיה והשלכות רוחב פחות מעניינות אותו.

המכה האסטרטגית היא הקשה מכולן. הנכס האסטרטגי הכי גדול של ישראל הוא השפעתה על הממשל האמריקני. בתקופת הכהונה הקודמת של טרמפ כשההשפעה הייתה גדולה, השגררירות האמריקנית עלתה לבירה והסכמי אברהם נחתמו. גם בתחילת הכהונה הזו נדמה היה שירח הדבש חוזר. אבל חוסר היכולת לסיים את המלחמה (לא מעט בגלל הנשיא הקודם ביידן, אבל גם בגלל ניהול לא נכון ועניינים פוליטיים) והעיקשות של חמאס מסמסו לפחות חלק מההשפעה הזו, עד כדי תחושה כי ערכה של ישראל קטן בעיני וושינגטון למימדיה הגיאוגרפיים. נתניהו כאן יהיה מחוייס לגייס את כל יכולת ההשפעה שלו על הקונגרס ושאר ידידי ישראל כדי לנסות למזער נזקים.

וכך חמאס שוב, לאחר שמנע את הנורמליזציה באמצעות מתקפת 7/10 יודע לנצל הפעם במהלך דיפלומטי את הקפריזות האמריקניות והחולשה הישראלית.

בישראל מנסים למזער נזקים, להדגיש כי אין הפסקת אש ותמורה ממשית לחמאס וכי המו"מ ימשך תחת אש והתמרון המתוכנן יצא אל הפועל אם לא יושד הסכם לשחרור החטופים. הנחישות נשמעת אמינה, אבל לנשיא האמריקני הבלתי צפוי יש אולי תכניות אחרות. אלה יתבררו במהלך או אולי אפילו לפני הגעתו לאזור ביום שלישי.