ביקור טראמפ במזרח התיכון: חיזוק היחסים עם מדינות המפרץ הוא אינטרס עליון

ערב ביקורו של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ במדינות המפרץ הגיעו מוושינגטון שתי ידיעות מטרידות מבחינתה של ישראל.

ראשית, פורסם כי ארה"ב אינה מתנה עוד את הסיוע לתוכנית הגרעין האזרחית של סעודיה בנורמליזציה עם ישראל, בניגוד לעמדתה עד כה. נוסף על כך, טראמפ הכריז, מבלי לטרוח לעדכן את ישראל מראש, על הפסקת המבצע האווירי שניהלה ארה"ב נגד המורדים החות'ים בתימן, אף שרק יומיים לפני כן טיל ששיגרו החות'ים פגע בנתב"ג.

גם כאן, לפי הדיווחים, בעלת האינטרס שדחפה למהלך היתה סעודיה, שחששה כי הסלמת העימות עם החות'ים תפגע ביציבות בגבולה עם תימן ובפיוס האזורי שלה עם איראן, פטרוניתם של החות'ים. הירי מתימן לעבר ישראל, לעומת זאת, פחות מטריד את ריאד.

הדינמיקה הזו אינה רק תולדה של ממשל טראמפ ויחסיו עם נתניהו, אלא של מעמדן החדש של מדינות המפרץ. הבחירה של טראמפ לקיים את הביקור המדיני הראשון שלו בכהונתו הנוכחית במדינות המפרץ מעידה שזהו לא רק מוקד העניין המרכזי במזרח התיכון (לבד משליטי שש מדינות המפרץ אף מנהיג אחר באזור לא הוזמן לפסגה שיערוך טראמפ בריאד) - אלא מוקד השפעה ברמה הגלובלית.

אמנם, כבר עשורים שמדינות המפרץ נהנות מהשפעה בזכות משאבי הנפט והגז הטבעי שבהם בורכו, אך בעבר תפקידן המדיני היה שולי יחסית בתוך העולם הערבי, ומקומן תחת מרחב ההשפעה האמריקני לא היה מוטל בספק. בעשור האחרון, לעומת זאת, הפך המפרץ לזירה דינמית של תחרות בין־מעצמתית בין ארה"ב לסין, שאינה נוגעת רק לנפט ולגז אלא גם להחלטה אסטרטגית של המשטרים במפרץ להשקיע סכומי עתק בפיתוח הכלכלות המקומיות ובהשקעות.

המינוף החדש של מדינות המפרץ מערער את ההנחה באזור, שלפיה "הדרך לוושינגטון עוברת בירושלים". מדינות אלו אינן עוד ספקיות נפט השוקטות על שמריהן, אלא שחקניות טכנולוגיות וכלכליות משמעותיות בעולם רב־קוטבי - ולכן הן כבר לא תלויות בישראל כדי להשפיע על ארה"ב.

בתחילה הדיונים על הסכם הגנה בין סעודיה לבין ארה"ב - שיכלול ערבויות ביטחוניות, סיוע בגרעין ואמצעי לחימה מתקדמים, בתמורה לכך שזו תגביל את הנוכחות הטכנולוגית והצבאית של סין בשטחה - כללו דרישה שסעודיה תנרמל את יחסיה עם ישראל. אך כעת, על רקע המלחמה בעזה והקיפאון בזירה הפלשתינית, וושינגטון מאבדת סבלנות ונחושה להתקדם להסכם גם ללא ישראל.

על ישראל להפנים את הארכיטקטורה החדשה, שבה מדינות המפרץ לא רק החליפו את ההובלה האזורית של מדינות העולם הערבי ה"ישן" כמו מצרים, אלא יתרה מזאת - הפכו לשחקן שמעצב את המערכת העולמית הרב־קוטבית. חיזוק היחסים עם מדינות המפרץ - הן שימור הסכמי אברהם עם איחוד האמירויות והן התקדמות לעבר הנורמליזציה עם סעודיה, צמצום המחלוקות, יצירת ערוצי קשר ושיתוף פעולה עימן - הוא אינטרס עליון לא רק למעמדה של ישראל באזור, אלא לרלוונטיות ולהשפעה העתידית שלה בזירה העולמית כולה.

הכותב הוא חוקר מדינות המפרץ במכון למחקרי ביטחון לאומי ומרכז דיין באוניברסיטת ת"א.