בדרך לחזון טראמפ לא מתעכבים בירושלים

במהלך השנים שבהם התגבשה והתמסדה מסכת היחסים המיוחדים שבין וושינגטון וירושלים נוצקו גם דפוסי תקשורת דיפרנציאליים ומורכבים בין שתי השותפות. הקוטב האחד של השיח התקשורתי הוא הפשוט ביותר לזיהוי: מסרים מפורשים, מוצהרים ובהירים, שבדרך כלל הביעו תמיכה, הזדהות ומחויבות לסייע ולהעניק לישראל רשת ביטחון צבאית ומדינית.

אולם גם בתוך הקשר תומך זה העיבה לא אחת עננה את רקיע היחסים. הדבר בא לידי ביטוי, בין היתר, ב"מכתבי נזיפה" (מהסוג שהנשיא ג'רלד פורד שיגר לראש הממשלה יצחק רבין בתחילתו של "משבר ההערכה מחדש" בשנת 1975) או בהצהרות ביקורתיות בוטות ולעומתית. הקוטב השני של השיח, שלכאורה קשה יותר לפענוח, הינו הקוטב העמום, המשתמע, והפתוח ליותר מפרשנות אחת.

בהקשר זה קיימת אירוניה לא מועטה בעובדה שדווקא הנשיא האמריקני הנוכחי, שנוהג להעביר את מסריו באופן ישיר וחד וללא שום מנגנוני עידון וסינון, מצא לנכון לעשות שימוש חוזר ונשנה בדפוס המתוחכם של העברת מסרים עקיפים לבעלת הברית הישראלית, גם באמצעים בלתי מילוליים, תוך העדפת פעולות (או ההימנעות מהן) על פני אמירות מפורשות וישירות.

כך, למשל, הופתע ראש הממשלה נתניהו לשמוע על השקתו של דיאלוג דיפלומטי שבין וושינגטון וטהרן כעובדה מוגמרת, ומבלי שהיה מודע כלל לתהליך ההולך ונרקם מאחורי גבו במכלול בעל חשיבות עליונה עבור ישראל. זו היתה רק יריית הפתיחה לסדרה של מהלכים, שלא כללו אמנם ביקורת ישירה מצידו של הבית הלבן על בת בריתה הישראלית, אך העידו לכאורה שחל פיחות משמעותי במעמדם של היחסים המיוחדים.

כך, בין היתר, חסם הבית הלבן את ערוץ התקשורת הישיר שבין בכירים ישראלים לסטיב וויטקוף, מנהל המשברים הראשי בממשל, בסוגיות התנאים המוקדמים להשגת הסכם אמריקני־איראני בנושא הגרעין. כך המשיך ערפל כבד לעטוף את סבבי המשא ומתן, הממשיכים להתנהל בין נציגי הממשל לבין בכירי משטר האייתוללות באיראן.

ירושלים חשופה בצריח

דפוס זה של התנהגות חד־צדדית ובלתי מתואמת בא שוב לידי ביטוי בהצהרותיו של הנשיא ה־47, בזיקה למצוקה ההומניטרית השוררת ברצועת עזה, בהכרזתו על הסכם לסיום פעולות האיבה בין ארה"ב לבין החות'ים. זאת מבלי שישראל נחשפה אליו כלל בטרם נחתם. נראה שלפחות בזירה זו נותרה ירושלים חשופה בצריח, שכן ההסכם אינו מחייב שלוחה זו של איראן לחדול מירי הטילים הבליסטיים לעבר ישראל.

לבסוף, בעצם העובדה שטראמפ החליט לפסוח על ישראל במסעו הקרוב למדינות המפרץ מקופלת אמירה עוצמתית שלפיה היחסים המיוחדים איבדו מייחודם ומזוהרם. שכן על רקע הדילוג על ישראל נשאלת השאלה: האם מעמדה הפך לפתע נחות מזה של איחוד האמירויות וקטאר, שבהן עתיד הנשיא לבקר (בנוסף לסעודיה, העתידה לעמוד במוקד מסעו).

הגורם המחבר ומסביר מכלול זה של צעדים ומהלכים הינו תחושת אכזבה עמוקה מהתנהלותה של ישראל בהקשר למלחמה בעזה. כידוע, הנשיא היה והינו תומך מושבע ברעיון המלחמה הקצרה, שתכליתה הכרעה מהירה של האויב. לשיטתו, שדה הקרב אמור להיות קרש קפיצה להליך דיפלומטי ולא יעד בפני עצמו.

על פי היגיון זה, התמשכותה של הלוחמה בעזה והיעדר הכרעה זירתית מהירה וברורה (בד בבד עם הימנעות ישראלית מגיבוש מתווה מדיני ליום שאחרי) מתסכלות את טראמפ, שציפה להכרעה מהירה ומוחצת של חמאס ולהסכם הפסקת אש.

העסקה עם המפרציות בסכנה

ואמנם, הדשדוש חסר התוחלת בביצה העזתית נתפס בוושינגטון כמכשול מרכזי בנתיב עיצובו מחדש של המזרח התיכון על יסודי קווי מתאר חדשים, שבטבורם שותפות עסקית ואסטרטגית איתנה בין מעצמת־העל האמריקנית לבין חלק הארי של מדינות המרחב.

שותפות כזו, שתפעל לעיצובו של המזרח התיכון בחסותו של הדוד סם, תקנה ביטחון למדינות האזור אל מול כל אתגר, ותבטיח לטראמפ תמורה הולמת על הסיוע הצבאי הנדיב שכבר החל לספק לסעודיה. זאת בדמותן של השקעות ענק של סעודיה והמפרציות במיזמים אמריקניים.

מאחר שהנתיב המקורי למימושו של חלום זה על כל מרכיביו (כולל נורמליזציה ישראלית־סעודית) מצטייר כרגע כחסום לאור התנהלות ישראל בחזית עזה, אין זה מפתיע שהדבר מעורר מורת רוח בבירה האמריקנית.

ביטויה העיקרי של מורת רוח זו הוא דחיקת ישראל לשוליים, ומאמץ אמריקני להתקדם בנתיבים העוקפים את ירושלים ושואפים לשדרג מעמדה הזירתי של ארה"ב תוך שמירת מרחק מסוים מישראל. זאת גם אם משמעות הדבר דחיית החזון של הרחבת הסכמי אברהם במתכונתם המקורית.

מסעו הקרוב של טראמפ לאזור והפסגה שיקיים עם מנהיגי המפרציות יסייעו להבהיר אם אכן מתגבש לנגד עינינו סדר מזרח־תיכוני חדש, שישראל לא תהיה שותפה רשמית לו.