קו האשראי של הציבור לממשלה אוזל: זה הזמן להכרעה בעזה

השעון מתקתק לממשלת נתניהו • בין גיוס המילואים המחודש, הדרישה לשחרור החטופים והאכזבה מטראמפ - הציבור הישראלי דורש מהלך מכריע מול חמאס תוך התמודדות עצמאית עם האיום האיראני המתגבר

כוח צה"ל בגבול עזה. צילום: אי.פי

כמה ממעצבי דעת הקהל רוצים כבר זמן רב לחזור לימי טרום 7 באוקטובר. במלחמות העבר לא זכור שנושא כמו גיוס נרחב של מילואים הגיע לכותרות. הקבינט הבטחוני יושב כדי להחליט על המשך המערכה, והמשמעות של החלטה מבצעית כזאת, כמו גיוס מילואים וחלוקת צווי שמונה נראית כחלק טבעי של כל החלטה להילחם.

לכן, בימים של שפיות המשך המערכה וגיוס המילואים לא היו תופסים כותרות ראשיות בימים של שפיות. אלא שהמצב לא יחזור למה שהיה לפני 7 באוקטובר. באותה תקופה שבה ראשי המחאה חשבו שרצוי "להרוס את הכפר כדי להציל אותו", הציבור לא העלה בדעתו שצה"ל ייכנס רגלית ורכוב ביחידות שריון לעומק עזה. זו היתה תקופת "הילד של כולנו".

הלך הרוח הזה הביא בין השאר למתקפת 7 באוקטובר והשיתוק שאחז בצה"ל. ממשלת נתניהו רוצה ומוכנה ליזום מהלכי הכרעה נגד חמאס. כך גם הלוחמים, למרות התשה של מאות ימי מילואים. אבל ייתכן שהפעם זהו קו האשראי האחרון שייתן הציבור לממשלה.

האלטרנטיבה לפעולה הנרחבת היא להיכנע באופן גורף לחמאס; שחרור מאסיבי של מחבלים מבתי הסוהר, נסיגה כוללת משטחי הרצועה ושטרות ביטחון בינלאומיים שיוענקו לטובת ארגון איסלאמו-נאצי. זה לא יקרה והדרך היחידה לשחרור החטופים עוברת במאמץ מפרך של חיסול הדרגתי, בקצב משתנה, של מחבלי חמאס.

בסופו של דבר נשארנו במערכה הזאת די לבד. נשיא ארה"ב דונלד טראמפ לא סיפק את הסחורה; לא נשאר הרבה מהאיומים הרעשניים. היה מצופה מארה"ב שתפעיל לחצים מגוונים על מצרים ועל קטאר עד שייצא עשן מחמאס. המצרים גייסו לחץ בינלאומי נגד האמריקנים בהובלת צרפת של מאקרון. קטאר היתה צריכה להשקיע את כל כישורי ההשרדות שלה בלחץ על חמאס. אבל חמאס וקטאר מנוהלות בין השאר על ידי איראן.

ההרס בעזה, צילום: איי.פי

אפשר להניח שהמטרה של חמאס היא להחזיק את ישראל כמה שאפשר במאמץ צבאי מתמשך בתוככי עזה בתקווה שזה יוריד את הלחץ מאיראן. תפקידו של צה"ל הוא להראות לחמאס שמשך הלחימה מדלדל את הארגון, גורם לסבל מיותר של האוכלוסיה, ויש לו רק דרך אחת להינצל מהשמדה טוטלית והיא לשחרר את החטופים.

הוויתור של ראש הממשלה עשוי להיות פרידה נוגה מסמוטריץ' ובן גביר. המבצע הצפוי מחזיר את ישראל למציאות של ניגודי אינטרסים עם ממשל טראמפ. הנה ניגוד עניינים שבג"ץ לא מתמצא בו.

הניגוד העיקרי נמצא בציר איראן והחות'ים. בני גנץ צודק. איראן היתה צריכה לחטוף את המכות, כדברי המשורר. אז השאלה אם המשא ומתן על עיסקת גרעין מחודשת בהובלת ארה"ב מעניק לאיראן חסינות. הבחירה היא שלנו. ומוטב לשם שינוי לא להתייעץ עם וושינגטון. לסמן מטרה, לא בהכרח של פרויקט הגרעין, ולפעול. ירי טילים בליסטיים קבוע הוא מצב בלתי נסבל.

באותה הזדמנות נזכיר לעצמנו שלישראל לא תהיה מדיניות ביטחון עדתית ועם כל הצער שבדבר, אי אפשר לייבא לישראל גם את סכסוכי הדמים של סוריה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר