רונן בר והלקח שלא נלמד: נדרש מסלול חוקי להעברת מידע

מכל גרסת רונן בר נגד פיטוריו מתפקיד ראש השב"כ שעוד תידרש לבירור מול גרסת נתניהו, אני רוצה להתעכב על האופן שבו הוא מתאר את השתלשלות העניינים בלילה שקדם לטבח. מן הטעם הפשוט - אותן החלטות שגויות שקיבל אז בר לא מנעו, והיה ביכולתן למנוע, רצח של 1,200 איש ואישה, ילד וילדה, בעוטף עזה בשבעה באוקטובר. בר כותב כי בניגוד לטענות נגד השב"כ, לא הייתה בידי הארגון ידיעה מקדימה לטבח. זה ודאי נכון. לא יעלה על הדעת שארגון המופקד על הביטחון יסנן ידיעה כזו.

מה כן היה בידיו? כך מודה בעצמו בר - השב"כ היה זה שהעיר את המערכת כולה בשלבים מוקדמים של הלילה. מפקד אוגדת עזה וקמ"ן פיקוד דרום עודכנו לדבריו כבר בלילה הקודם בשעה 11 כי זוהו חריגות.

לדבריו, בשעה 3:03 לפנות בוקר, הפיץ השב"כ התראה לכלל הגופים המלמדת על האפשרות לכוונות התקפיות של החמאס. בר אמנם מודה שמדרג ההתראה היה שגוי אך מגמד את האמירה הקריטית הזו לכדי משפט. מדרג התראה שהולם את מה שראה באותו לילה היה מוביל בהכרח להתנהלות שונה של הצבא.  

אבל רק לקראת הסוף שם בר את הפצצה האמיתית על הכתב. הוא אומר שתמונת המודיעין שהכירו בשב"כ לימדה על מתקפה נקודתית של חמאס, אבל רק בשעה 5:15 בבוקר הורה בר לעדכן את מזכירו הצבאי של רה"מ בדבר האירועים. משמע - לילה שלם מי שמכיר סימנים להיערכות חריגה של חמאס ואפילו למתקפה על יישוב אחד, לא מעיר את ראש הממשלה? שר הביטחון? הקבינט? לילה שלם הוא מקיים דיונים בתוך השב"כ אבל טלפון לסביבת נתניהו הוא מרים רק חצי שעה לתחילת המתקפה?

איננו יודעים מה היה קורה אם בר היה מעדכן את ראש הממשלה כנדרש בשלבים מוקדמים יותר, אבל זה ודאי מלמד על האופן השגוי בו בר רואה, אז והיום, את תפקידו כגורם על מתכלל. הוא ולא ראש הממשלה. מי שלא למד את הלקח אז (ולא, לקיחת אחריות והדבקות לכסא אין פירושה אחריות למעשה), לא יכול להמשיך לכהן בתפקיד בו הוא מחזיק היום בכוח.

מעבר למקרה בר: הכשל המערכתי בהעברת מידע

האמת שהסיפור גדול יותר מרונן בר עצמו. בתוך הדיונים שהוא מקיים אין איש שמרים מול הקונספציות דגל אדום, אין איש (כמו שקורה היום בעקבות הטבח) שלוקח מידע שראש הארגון מתעלם ממנו ופונה אל הדרג המדיני.

תתארו לכם מה היה קורה אם רק עובד שב"כ אחד היה "מדליף" במהלך הלילה לרה"מ או לשר הביטחון את המידע שהיה כ"כ הרבה שעות בידיים של ראש השב"כ, אחד שהיה חושב שיש בכך בכדי להעיר את המערכת. יותר ויותר חיילי מילואים בתפקידים בכירים, אנשי שב"כ ואחרים שנמצאים במערכות הללו אחרי השבעה באוקטובר מחליטים לא לשתוק כי הם יודעים שמידע קריטי לא עובר לדרג המדיני והם פונים לדרג המדיני או לציבור בדרכים שונות.

כדי למנוע את דליפת המידע באופן לא אחראי חייבת להיות חשיבה על הכשלים שנחשפו כבר במבצע צוק איתן בהעברת המידע מהדרג הביטחוני למדיני. העברת מידע באופן שגוזר מדיניות זה כוח אדיר בידיים של אותם ראשי מערכת ביטחון והם לא חפים מטעויות. זו הסיבה שנדרש מסלול נוסף. לא הדלפות ולא מסמכים שמועברים מאחורי הגב לשרים כי אם מסלול ישיר לשותפי סוד שיכולים להגיע איתו למקבלי ההחלטות בלי שהדבר יחשב בגידה או מעשה פלילי. אני לא יודעת אם חוק ארי רוזנפלד זה הנוסח הנכון, אבל הכנסת חייבת להידרש לסוגיה, וגם המל"ל שמופקד על תכלול המערכות.

ראשי מערכות הביטחון שהיו רגילים לשלוט במידע וכך לשלוט בהחלטות שמתקבלות היו מתוסכלים מאוד במהלך המלחמה מכך שנבחרי הציבור היו יודעים יותר ממה שהם היו רוצים שידעו ושנבחרי הציבור היו מאתגרים אותם. איך זה מצב תקין? הרי נבחרי הציבור הם האחראים להחלטות המתקבלות ובלי המידע המלא הם למעשה מובלים בידי הדרג שאמון על ביצוע המדיניות. זה היה עקום בצוק איתן אז הרמטכ"ל הסתיר מידע על היקף סיפור המנהרות בעזה, זה מצטייר רע מסיפור אחר שמלמד על כך שהתקבל מידע בזמן חטיפת שליט על היותו בחאן יונס למרות תפיסת מערכת הביטחון כי הוא ברפיח והמידע הזה נגנז בתוך השב"כ, וזה אסון כשמגיעים למימדי השבעה באוקטובר.