5 הערות על המצב, אחרי פסח וערב הימים הישראליים ביותר בלוח השנה – יום השואה, יום הזיכרון ויום העצמאות.
חטופים. לישראל אין תכנית טובה איך מחזירים את 59 החטופים הביתה. המחשבה שלחץ צבאי יגלגל מהלכים שיובילו את חמאס להגמיש את עמדותיו לא מניבה בינתיים את התוצאה המקווה. וגם אם היא תניב, וחמאס יסכים להשיב מקצת מהחטופים החיים והמתים, אין לישראל רעיון כיצד היא תחזיר את מי שיישארו מאחור.
השר רון דרמר, שאחראי על המו"מ, צוטט לאחר פגישה שערך עם משפחות החטופים שייקח 3-6 חודשים להשיבם הביתה. זאת תשובה שמעידה על רמה בלתי נתפסת של ניתוק: ניתוק מתחושות המשפחות, ניתוק ממצבם של החטופים. על שאלה אחת ממאן דרמר להשיב (כמו-גם פטרונו נתניהו): מדוע ישראל לא מקיימת את שלב ב' של ההסכם שהיא-עצמה חתמה – להפסיק את הלחימה ולהשיב הביתה את כל החטופים.
עזה. הלחימה בעזה מתעתעת. צה"ל מרחיב אמנם את השטחים שהוא שולט בהם, אבל המלחמה עצמה מתנהלת על אש קטנה מאוד. עושה רושם ששני הצדדים מנסים שלא לשחוק כוחות, ונמנעים מקרבות בשטח. צה"ל מסתפק בעיקר בתקיפות מהאוויר, וחמאס בניסיונות לגבות מחיר בירי מדויק מרחוק. אתמול הצליחה מתקפה כזאת להרוג לוחם, לראשונה מזה זמן: זאת היתה תזכורת כואבת לכך שאין מלחמות לוקסוס.
כדי לדחוק את חמאס לפינה, צבאית לפחות, תידרש ישראל ליותר לחימה. כדי לקיים יותר לחימה יידרש צה"ל ליותר כוחות. וכדי שיהיו יותר כוחות יידרש לגייס הרבה יותר מילואים. וכאשר ברקע לא נפתרת סוגית החטופים וסימני השאלה סביב מהלכי הממשלה גדלים, וכאשר הנטל ייפול שוב על קומץ אנשי מילואים בעוד עשרות אלפי חרדים משתטים משירות, יגבר הקושי לתחזק מערכה אפקטיבית לאורך זמן.
איראן. הכותרות בתקשורת האמריקנית אמנם בישרו בסוף השבוע על-כך שישראל ממשיכה להחזיק באופציה צבאית לתקוף את מתקני הגרעין של איראן, וכי ההחלטה תיפול בירושלים, אולם זה היה איום במחסנית ריקה. לישראל אין יכולת (או כוונה) לתקוף באיראן כל עוד ארצות-הברית מקיימת איתה דיאלוג, וכל הסימנים מלמדים שממשל טראמפ נחוש להגיע להסכם.
על ישראל לנסות, לפיכך, להשפיע על תוכנו של ההסכם המתהווה. היא כשלה בכך לפני עשור כאשר נחתם הגרעין הקודם, וחובה עליה להצליח כעת כדי שההסכם הבא (אם ייחתם) יבטיח שאיראן תתרחק מהפצצה לעשורים קדימה. המשימה מוטלת על דרמר, אבל היא כל-כולה של נתניהו שמתיימר להיות מר איראן ועלול להתברר כהכל דיבורים.
צפירות למחשבה
שב"כ. הימים הקרובים יביאו לשיא את המאבק בין ממשלת ישראל לשירות הביטחון הכללי של מדינת ישראל. שני הצדדים ישייפו את התצהירים שלהם לבג"צ, כשברקע נמשכת חקירת קטארגייט שמלמדת כי מממנת החמאס מימנה גם את מקורבי נתניהו. ראש הממשלה טוען ל"מסע ציד", אבל אינו מסביר את המחויב הסבר לגבי אנשיו – מה שמעורר חשד שיש בפרשה הזאת יותר מכפי שידוע.
הנפגע העיקרי ממצב הדברים הקיים הוא ביטחון ישראל. העובדה שהממשלה אינה מזמנת את השב"כ ונציגיו לסיורים ודיונים היא שערוריה, שגדולה הרבה יותר מעניינו של רונן בר: היא מלמדת, שוב, עד כמה מעוותת תפיסת האחריות של ממשלת ישראל ושל העומד בראשה.
עצמאות. זה יהיה יום העצמאות השני מאז ה-7 באוקטובר. אפשר להסתכל על החיובי: ישראל חטפה את המכה הקשה ביותר בתולדותיה, קמה והחזירה מהלומת נגד רב-חזיתית. ואפשר גם להסתכל על השלילי: על המלחמה הארוכה בתולדותינו, על 1800 הרוגים ויותר מ-10 אלפים פצועים, על עשרות אלפי המפונים, על הנזק, וכמובן שעל החטופים – אלה ששבו ואלה שעדיין שם.
השבוע, כשנעמוד בצפירה ביום השואה, תחשבו על בית לוחמי הגיטאות שמקושש תקציבים כדי לשרוד, בשעה שהממשלה מזרימה מיליארדים לדורשי טובתה. ובשבוע הבא, כשנעמוד בצפירות ביום הזיכרון, תחשבו על הפער בין אלה שמסרו את נפשם למען המדינה, לבין אלה שמסרבים לשרת למענה. אלה ואלה אינן גזירות גורל: ישראל ראויה לטוב מזה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו