נחטפתי על ידי חמאס, נלקחתי לעזה והוחזקתי כבת ערובה במשך 482 ימים. היום אני בבית, בריאה ושלמה בגוף, בנפש וברוח, וכשפסח בפתח - זו הזדמנות עבורי להרהר על משמעות "החירות", כפי שחוויתי אותה בשנה וחצי האחרונות, סיפרה אגם ברגר, התצפיתנית ששוחררה משבי חמאס, לעיתון ה"וול סטריט ג'ורנל".

כאשר חמאס פרץ לבסיס נחל עוז ב-7 באוקטובר 2023, רבים מחבריי נרצחו. ברגעים המחרידים הללו, כשנחטפתי, הייתה לי החירות לבחור מה לומר. אמרתי, שוב ושוב, את אותו פסוק שיהודים על סף המוות אמרו במשך אלפי שנים: "שמע ישראל, ה' אלוהינו, ה' אחד".

להבין ששרדתי את הטבח - כשתינוקות, ילדים, נשים וקשישים נהרגו רק מפני שהיו יהודים - גרם לי להבין שנבחרתי על ידי אלוהים, ושהוא יגן עליי. ידעתי גם שאינני היהודייה המאמינה הראשונה שנכלאת. המנהיג החסידי רבי שניאור זלמן מליאדי, המקובל רבי שמעון בר יוחאי, הקדוש רבי עקיבא, יוסף מספר בראשית, ואברהם, שלפי התלמוד בילה 10 שנים בכלא - כל אחד מהם היה במצבי.

למדתי, כפי שלמדו אבותיי, שהמאסר אינו יכול להכריע את החיים הרוחניים הפנימיים. האמונה שלנו והברית עם אלוהים, הסיפור שאנו זוכרים בפסח - חזקים יותר מכל שובה אכזרי. גם כשחמאס ניסה לכפות עליי להמיר את דתי לאסלאם - תוך חבישת חיג'אב על ראשי - הם לא יכלו לקחת את האמונה שהייתה נצורה בליבי.

בחרתי לשמור על כל צום יהודי אפשרי במהלך שהותי בשבי. השובים שלי מצאו טקסטים דתיים בין עיתונים ומפות שנותרו בשדה על ידי חיילי צה"ל והביאו אותם אליי, בעודם מנסים להבין על מה הטקסטים מדברים.

שמרתי על כשרות, גם במחיר רעב

בשבי היה לי ספר תפילה יהודי, "סידור", עבורו יצרתי נרתיק מגן ממכנסיים קרועים. שמרתי על כשרות, מה שלעתים אמר כי עליי לסרב לבשר לא כשר, בעוד אני רעבה. בחרתי שלא להדליק אש בשבת כדי לבשל לשובים שלי. הם הפסיקו לאפשר לי לבשל לחלוטין לאחר שהבינו שזה משהו שאני נהנית ממנו.

לירי אלבג ואני ציינו את הפסח יחד בשנה שעברה. מוחזקות בחדר קטן, ללא אור טבעי, עשינו כל שביכולתנו כדי לייצר אווירת חג. ניקינו את חדרנו וקישטנו את השולחן במפיות ו"קישוטים" קטנים אחרים שהכנו משאריות נייר.

"לחם העוני"

כהפתעה, לירי כתבה לי הגדה של פסח מאולתרת, הטקסט המספר את מסע אבותינו מעבדות לחירות. לאורך השבי הועברנו ממנהרות לדירות, ובחלקן הייתה לנו גישה מוגבלת לטלוויזיה ורדיו. בפסח שמענו שאנשים ערכו לנו שולחן בכיכר החטופים בתל אביב. לירי שמעה את קולה של אמה בשידורי הרדיו. בכינו, ואז ישבנו לאכול את "לחם העוני" שלנו, תיאור המצה בהגדה שאכלו אבותינו במצרים. פיתות הקמח שלנו איחדו אותנו איתם.

"בכל דור ודור", אומרת לנו ההגדה, "חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". אמונתי אומרת לי שאלוהים שחרר אותנו לפני יותר מ-3,000 שנה מעבדות לחירות ובחר בנו למלא תפקיד ייחודי בעולם. זהו אותו אלוהים המחכה שנבחר בו היום. כשיצאתי מעזה ב-30 בינואר, כתבתי בעברית את המילים שליוו אותי במשך כל תקופת השבי: "בחרתי בדרך האמונה ועם דרך האמונה חזרתי". גם כבת ערובה האמנתי שאחזור הביתה כאותו אדם שהייתי כשנלקחתי בעל כורחי.

בעוד שאחגוג את החג הזה עם משפחתי, הוא עדיין לא יהיה שלם. ישנם 59 חטופים שעדיין מוחזקים בעזה, 24 מהם מאמינים שהם בחיים. זהו הפסח השני שלהם בכבלי ברזל. איננו יכולים להרשות שלישי.

בספר שמות, אלוהים מפרט למשה את ארבע לשונות הגאולה: "והוצאתי אתכם", "והצלתי אתכם", "וגאלתי אתכם", "ולקחתי אתכם לי לעם". אני מציעה חמישית: "והשבתי אותם". הוא ישיב את החטופים לארצם ואליו, הבורא.

לעם היהודי אין היסטוריה - יש זיכרון

סיפוריהם של החטופים ממשיכים, חלק כואב ובלתי נגאל מאיתנו, המשתלב עם נושא מרכזי בחג הפסח: שלעם היהודי אין היסטוריה - יש לו זיכרון. "היסטוריה", כתב הרב הלורד ג'ונתן זקס המנוח, היא "אירוע שקרה פעם למישהו אחר. זיכרון הוא הסיפור שלי - משהו שקרה לי והוא חלק ממי שאני".

לעם היהודי נאמר לזכור - "זכור את אשר עשה לך עמלק", "זכור את יום השבת", "זכור את המעמד בהר סיני". כעת יש מצווה כואבת חדשה: "זכור את 7 באוקטובר".

אנו מצווים לזכור את יציאת מצרים בכל יום. זה דורש מאיתנו להמשיך במאמצינו להחזיר הביתה את אחינו השבויים, ולהילחם כדי להבטיח שזוועות אותה שבת סתווית לא יתרחשו שוב.