פעמיים בשנה האחרונה נפתחו שערי השמיים, ומאות הטילים שהומטרו מאיראן סיפקו לנו מגש של זהב לשים קץ לאיום הקיומי שנשקף מטהרן. בפעם הראשונה באפריל, ממש לפני שנה, ובפעם השנייה - באוקטובר האחרון. לא היו ולא יהיו עוד שעות כושר שכאלו לסיכול הגרעין של איראן, שלא לדבר על פגיעה יסודית בכלכלה וביציבות המשטר. אבל המנהיגות שלנו בהובלת נתניהו, בשותפות גנץ ואיזנקוט וצמרת ביטחונית כושלת, עשתה במכנסיים. באפריל כמעט ולא הגבנו, באוקטובר רשמנו פגיעה "מדודה" במתקנים צבאיים איראניים, ברוח המנטליות הסמרטוטית של 30 השנים האחרונות. נתניהו ושות' נבהלו מלחצי הממשל העוין של ביידן, נכנעו לפחדים שלהם עצמם. את התוצאות חטפנו השבוע בבית הלבן, דווקא תחת הממשל הפרו־ישראלי ביותר. כי למרות האהבה שמנשבת מרוב בכירי הממשל, הם לא עובדים בשבילנו. לא משמשים תחליף להנהגה "מייד אין איזראל", שרואה רק אותנו. 

מייד לאחר ההתקפה באפריל כתבתי פה שאם ישראל לא תתקוף באיראן במחץ בימים הקרובים, יהיה ברור מי הם האנשים שמוליכים אותנו לתהום. לצד צמרת הממשלה והמטכ"ל, הצבעתי על כל השרים וחברי הכנסת של הקואליציה. הם, בדרכו הרגילה של נתניהו, מציגים קוממיות ומאשימים את כולם, אבל מיישמים מדיניות של מורך והססנות.

במשך שנים רבות הצביע בנימין נתניהו על זרועות התמנון האיראניות שנועדו לחסל אותנו, ועל נשק הגרעין שפותח כדי להפוך את טהרן לחסינה מכל תגובת נגד. והנה, ההתקפות האיראניות הישירות מנעו את האופציה לעצור אותנו מלבצע את מה שכל אומה שפויה עושה כשמתקיפים אותה במאות טילים. להכות חזרה בכל הכוח. במיוחד כשהתברר עד כמה היכולות של איראן ושות' רחוקות שנות אור מאלו שבהן הפחידו אותנו.

המערכה כולה תלויה כעת בדונלד טראמפ,  ונסמכת על כך שנצליח לשכנע אותו שלא ייפול בתחמוני האייתוללות. אין לדעת אם נצליח, כי עם כל אהבתו אלינו, יש לו הרבה מלחמות לנהל גם מבלי לשלוח מפציצים לטהרן

אבל את שעת הכושר באיראן החמצנו פעמיים, וכך הפכה המערכה כולה תלויה בדונלד טראמפ. נסמכת על כך שנצליח, בשתדלנות מתרפסת, לשכנע אותו שלא ייפול בתחמוני האייתוללות. אין לדעת אם נצליח בכך, כי עם כל אהבתו של טראמפ אלינו, יש לו הרבה מלחמות לנהל גם מבלי לשלוח מפציצים לטהרן.

החמצת אופציית הזהב מול איראן מחדדת את ההחמצה שמתחוללת עכשיו בשידור חי, בעזה ובלבנון. בעזה, אחרי שנה ורבע של חוסר מחץ, לא רק בגלל הלחצים הנבזיים של חבורת ביידן, קיבלנו אור ירוק מוושינגטון לעשות כל מה שצריך, אבל אנחנו שוב מדשדשים באימפוטנטיות. אחרי יותר מחודש של טבעת חנק הולכת ומתהדקת על הרצועה, אנחנו עדיין לא מנצלים את שעת הכושר כדי להכריע. מגרדים את שולי השטח, מפציצים ב"הקש בגג", לא חותרים לסגור עניין.

ממשלת נתניהו חוששת כרגיל. נרתעת מעסקני החטופים, מאיומי הסרבנים, מהקושי לגייס מילואים בגלל חוצפת החרדים. בפועל, אנחנו שוב עסוקים באיתותים במקום בהכרעה, כנהוג בעידן נתניהו מאז ומעולם.  אפילו את הסיוע ההומניטרי אנחנו לא משלבים בתוך תפיסת השטח והקמת ממשל צבאי. כזה שגם יפקח על חלוקת האוכל וגם יהווה מפתח להכרעה צבאית. גם למהלך האלמנטרי הזה יש עכשיו גיבוי מוושינגטון ואפילו המטכ"ל לא מתנגד, אבל אצל ביבי מהססים כרגיל. בקרוב ייסגר גם חלון הפז הנוכחי, ונישאר רק עם אופציות של כניעה.

אותו הדבר בצפון. ערוות ההסכם האומלל שנחתם תחת לחץ חבורת הוכשטיין, התגלתה מזמן. אבל למרות זאת אנחנו ממשיכים לשחק בנדמה לי. כאילו ניתן לנטרל את חיזבאללה ולא לחזור למציאות של 6  באוקטובר ללא שינוי כללי המשחק. חוץ מפגיעות אקלקטיות בפעילי חיזבאללה, אנחנו לא עוקרים את היבלית מהשורש, אפילו לא מקימים רצועת ביטחון לאורך הגבול. גם כאן קיים גיבוי וושינגטוני חסר תקדים, אבל אין הנהגה בירושלים.

מי שמוביל אותנו מציג שוב מעשה קסמים - פוזה של קוממיות ואסרטיביות, ללא מדיניות תכליתית. הכל נועד לשמור על בסיס התמיכה האלקטורלי - לעבוד על המצביעים, אבל לא באמת לשנות מציאות. וכך שוב אנחנו מחמיצים את כל ההזדמנויות להבטיח את העתיד שלנו.

יללת צביעות המכסים

קשה לחזות מה יהיו תוצאות המהלך הדרמטי שמוליך היום דונלד טראמפ בכלכלה העולמית, אבל נא לא להתרגש מהיללות ומהביקורות הצבועות שאופפות אותנו. כי אין צעד צודק יותר מאשר הדרישה להדדיות במערכות היחסים המסחריות בין ארה"ב למדינות אחרות, בוודאי מדינות ידידות. העמדה הזו נכונה במיוחד מול ישראל - חצי מדינת חסות אמריקנית, שמפגינה זה שנים שיאי כפיות טובה.

בסגנונו הבלתי נעים מטלטל הנשיא האמריקני את המוסכמה שנוצרה מאז מלחמת העולם השנייה, שלפיה אזרחי ארה"ב נושאים על גבם את העולם כולו. מוסכמה מעוותת במיוחד בכל הנוגע לממשלות ולמשטרים ידידותיים, שפיתחו לעצמם נורמות חיים המתבססות על הדוד סם. אירופה, במיוחד המערבית, בנתה קונספציה פציפיסטית של מדינת רווחה קיצונית, הנסמכת על כך שמישהו אחר יגייס חיילים ויממן צבא עבורה. תביטו על אחוזי ההוצאה הצבאית של גרמניה וצרפת מתוך התל"ג שלהן מאז 1945 לעומת אלו של ארה"ב, ותבינו את כל התמונה. רק עכשיו, כתוצאה מהאיום הרוסי ומשינוי כללי המשחק של טראמפ, החברה האירופית וכלכלתה מתחילות לעבור שינוי יסודי. נגמרה החגיגה.

על מנטליות החזירות הזו בנו להם המנהיגים האירופים קונספציה עזת־ מצח נוספת, שבמסגרתה מי שהגן עליהם בחייליו ובכספו, גם חטף מכסי מגן ורגולציה נבזית, שהקשתה עליו לייצא לאיחוד האירופי את המוצרים שלו. באמצעות מיסים ותקנות חוצפניים הצליחו האירופים למכור ולא לקנות, וכך להגן על היצרנים והחקלאים שלהם על חשבון האמריקנים.

אף שאנחנו מקבלים מענק שנתי ענק מארה"ב, הרשינו לעצמנו שלא לאמץ את הרגולציה האמריקנית, וכך לחסום יבוא מוצרים משם. שלא לדבר על המכס והמיסים המוטלים על מוצרים, ובמיוחד על כלי רכב

בהקשר הזה, גם החוצפה הישראלית מרחיקת לכת. אף שאנחנו מקבלים מענק שנתי ענק מארה"ב, הרשינו לעצמנו שלא לאמץ אוטומטית את הרגולציה האמריקנית, וכך לחסום יבוא מוצרים משם. שלא לדבר על המכס והמיסים המופרעים המוטלים על מוצרים, ובמיוחד על כלי רכב אמריקניים. כדי לשמר את עושק בעלי הרכב הישראלים, מוטל אצלנו מס של יותר מ־120 אחוז גם על כל טסלה וג'יפ שמיובאים מאמריקה.

לו אני הנשיא טראמפ, הייתי דורש להסיר מייד כל מכס, מס קנייה, היטל וסוג של קללה אחרת, עד שמכונית אמריקנית וכל מוצר אמריקני יעלו בתל אביב כמו בוושינגטון. שהאוצר הישראלי יחסוך קצת מכספי הישיבות והתמיכות לבטלנים כדי לסגור את הפער. כך ייטיב גם עם הצרכנים הישראלים.

שלא לדבר על העדיפות שחברות אמריקניות חייבות לקבל על פני כל גורמי חוץ, בכל מכרז ממשלתי וציבורי. למשל, אל מול חברות הבאות מסין, מדינה שמסייעת לאויב האיראני שלנו באופן שיטתי. קוממיות לאומית כן, אבל הגינות ועדיפות מסחרית מוחלטת לחברים מארה"ב. כמה טוב שהגיע דונלד טראמפ כדי להנהיג היגיון בריא ושיטתי, כלפי העולם וגם כלפינו.