הבה נדבר גלויות, העולם מפחד מטראמפ.האיש חזק ובלתי צפוי, ברגע אחד ממוטט את הכלכלה העולמית וברגע שני מזניק אותה לשמים. ספק אם יש מישהו בעולם שמבין את מהלכיו. על רקע זה, אפשר להבין את החששות שצצו אצל רבים בישראל, מרגע שטראמפ הודיע כי הוא פותח במשא ומתן עם איראן.

הפעם, לפחדים אין מקום, כי בתוך מה שנראה כמו קוסמוס טראמפיסטי-כאוטי, יש אצל הנשיא הג'ינג'י דברים עקביים, מוחלטים ונצחיים, שלא ישתנו בשום מצב. למשל המשפחה, או טובתה של אמריקה, או ישראל.

תמיכה אינסטנקטיבית, תמידית

התמיכה שלו בנו, בפרט בהיבטי ביטחון, אינסטינקטיבית תמידית, ומלאה. אלה לא רק המהלכים ההיסטוריים של הכהונה הקודמת – ההכרה ההיסטורית בירושלים כבירת ישראל והעלאת השגרירות, ההכרה בריבונות ישראל על רמת הגולן, הסכמי אברהם, "תכנית המאה", ועוד – שהוכיחו בלי צל ספק שטראמפ לגמרי איתנו, אלא גם השרשרת הארוכה של מעשיו ב-70 ימי נשיאותו השנייה.הנה היא:

הוא גיבה את חידוש המלחמה הישראלית בעזה, גיבה את עצירת האספקה הלוגיסטית לעזה, גיבה את האכיפה ההתקפית של הפסקת האש בלבנון ואת דרישת ישראל להשאיר חמישה מוצבים מעבר לקו הכחול, בניגוד להסכם הפסקת האש. בנוסף, הוא אף גיבה את תפיסת השטחים הישראלית בסוריה ואת הפעילות הצבאית הנרחבת שם.

הנשיא האמריקני טראמפ, מנהל מלחמת חורמה בארה"ב נגד תומכי חמאס בקמפוסים. הוא זורק מאמריקה את המסיתים הזרים, מעניש את המסיתים שהם אזרחים, ומקצץ תקציבים למוסדות שלא מיישרים אתו קו בעניין.

הוא שחרר את כל משלוחי הפצצות ואמצעי הלחימה שעוכבו בתקופת ביידן. כל זאת, כאשר הוא וממשלו, כפי שהיה בקדנציה הראשונה, אף פעם מותחים ביקורת על ישראל - גם כאשר יש פגיעה ב"בלתי מעורבים" בעזה, או אפילו בצוותי רפואה, הממשל מגבה את ישראל ומסביר שמדובר בתקלות מבצעיות.

טראמפ ביטל ביומו הראשון בכהונתו השנייה, את כל העיצומים נגד אזרחים ישראלים והגן על ישראל במועצת הביטחון. טראמפ עצר את התקציבים לאונר"א. טראמפ כל כך מגבה את ישראל, שאפילו כאשר נתניהו לא מקשיב לו – למשל כשאיים בפתיחת הגיהינום על עזה וישראל לא מימשה את האיום בניגוד לדעתו – לא הייתה לו מילה אחת של תלונה.
מעבר לכל הפעולות האלה – שאצל ביידן או קמלה האריס לא היינו מקבלים - ישנה גם הסמנטיקה.

"החטופים שלנו"

גם טראמפ, גם אנשיו, לעיתים קרובות מדברים על ישראל בגוף ראשון רבים. הם אומרים למשל "החטופים שלנו", כאשר הכוונה אינה רק לחטופים האמריקנים. וכמובן, טראמפ הקדיש הרבה זמן ואנרגיה נשיאותיים לחטופים שחולצו, ולאלה שנותרו במנהרות המרצחים.
כל הרקע הזה מלמד שני דברים. אחד, טראמפ מבין היטב עם מי ישראל מתמודדת במזרח התיכון. שניים, הנשיא מחויב לביטחון ישראל באופן טוטלי.

וכשזו נקודת המוצא, אין שום סיכוי שטראמפ יגיע עם האיראנים לעסקה שתסכן את ביטחון ישראל. הוא מבין היטב את טבעם של האיראנים ולא ישחק משחקים. אבל הוא מנסה להימנע ממלחמה וזה הגיוני לגמרי.

הכדור בידיים שלנו

כשצוללים לעומק העניין מבינים שהכדור בעניין איראן בכלל לא אצלו, אלא אצלנו. כי טראמפ יתייעץ עם ישראל לכל אורך הדרך. כך עשה כאשר זימן את נתניהו לבית הלבן כדי למסור לו עדכון אישי על השיחות הצפויות בעומן. כך עשה כאשר הציג רף דרישות גבוה ביותר להסכם עתידי: פירוק תשתיות הגרעין והטילים וכן הפסקת התמיכה האיראנית בארגוני הטרור שגידלה.

אם האייתולות יסכימו במקרה לדרישות האלה, ישראל תשמח. הרי איננו מחפשים מלחמה בכוח. מאידך, אם נתניהו יוציא כרטיס אדום להסכם, בגלל שתנאיו יהיו גרועים, טראמפ יקשיב לו. למה? כי הוא מחויב לביטחון ישראל.

לכן, השאלה היא לא רק "מה יגיד טראמפ על ההסכם האפשרי עם איראן" אלא בעיקר "מה תאמר לו ישראל על הסכם כזה?". במידה וישראל תתנגד, יש את כל הסיבות לחשוב שטראמפ יאמץ את עמדתנו. ויותר מזה אנחנו לא צריכים.