חיסול סינוואר סיפק תחושת ניצחון, אבל לא את זה המוחלט

חיסולו של סינווארנותן תחושת ניצחון, אבל זה לא "ניצחון מוחלט". הוא מקרב את ישראל לסיום המלחמה. זה מתחיל להיות תלוי יותר ויותר בנו. אבל בעיקר נוצר רגע של אנדרלמוסיה בהנהגת חמאס, ואולי זה פותח אפשרויות חדשות לשחרור החטופים.

מי שעבר אתמול ברחובות ירושלים, כאשר הרבה אנשים עוד אחזו בחוזקה בלולביהם והחג טרם פג, כבר יכול היה לראות בשורות של שמחה במעופן מפה לאוזן. התגובה המיידית: אל תרימו כוסיות. אבל יש תחושת רווחה, כמו אחרי נקמה שמצאה את יעדה. במבט לאחור, חיסולים של מנהיגי אש"ף בעבר הרחוק, וגם חיסולי מנהיגי חמאס הסדרתיים זה 28 שנים, אם ניזכר ביחיא עיאש "המהנדס", לא עוררו תגובות שמחה כמו חיסול יחיא סינוואר.

וההשוואה המתבקשת היא מול יאסר ערפאת. ערפאת היה כמה פעמים על הכוונת של ישראל, כולל בביירות ב־1982, אבל ספק אם חיסולו היה גורם שמחה כמו חיסול סינוואר. השמחה על מות סינוואר אולי אינה תופעה שמעוררת הרבה גאווה, אבל היא מבטאת משהו עמוק ויש לה הצדקה.

בלי חזון

ערפאת, שגם דמותו מילאה את משבצת הצורר, היה ממשפחת אויבים אחרת. היה לו חזון, גם אם הצליח לשטות בחלק ממנהיגי ישראל. את חזון השחרור והקמת המדינה הפלשתינית, הרבה ישראלים יכלו להבין, גם אם לא להזדהות עימו. הוא לכאורה רצה לנהל "מלחמת שחרור", לפי התקן של מנהיגים נוספים מאותה משפחה מדממת כמו קסטרו, הו צ'י מין, בן בלה, למרות שבעינינו הוא תמיד היה בן בלע. הכוונה היא שערפאת הופיע כמי שמוכן לפתור את הסכסוך שבמוקד מעגלי "הסכסוך הישראלי־ערבי".

ליחיא סינוואר היה חזון בלעדי, שהתממש באופן חלקי בטבח 7 באוקטובר. ההישג הנורא שלו דומה לזה של צורר אחר שקדם לו בכמה עשרות שנים. הוא הראה שיש דרך להשמיד את ישראל, אף שלא שיער את הכוחות הגנוזים בעם ישראל - שעצר את מחבליו, כבש את עזה, ובסוף גם סגר איתו חשבון אישית.

הייחוד של סינוואר, בהשוואה למנהיגים פלשתינים שקדמו לו, זה הסדיזם הברברי הטהור המשתווה לנאצים הגרמנים. כדי להפיק עוד אירוע של השפלת היהודים, הוא היה מוכן לגרור את עמו לסבל נורא ולהרג המוני. מבחינתו, המוות שלו אינו משפיל. הוא נהרג כלוחם, נקלה ככל שיהיה, אבל בשדה הקרב.