צריך ללמוד מלקחי עזה, ולדעת מראש מה תמונת הסיום הרצויה בלבנון

כמעט שנה חלפה מאז מחדל 7 באוקטובר. אחת התובנות המרכזיות, שלא נדרשת ועדת חקירה ממלכתית כדי להכיר בה, היא העובדה שהצמרת הביטחונית וראש הממשלה לא ששו אלי קרב.

במשך שנים עד האסון, נתניהו נקט מדיניות של הכלה וסבבים מוגבלים. אך האם המסקנה מכך היא שיש להשליך את האסטרטגיה ואת התבונה המדינית תחת גלגלי האוטובוס? הרי מושכלות יסוד הן שמדינות מנצלות את עוצמתן הצבאית כדי להגיע להסדרים מדיניים. נראה שאחת האבחנות הפוליטיות המובהקות היא שממשלת ישראל הנוכחית יודעת רק איך להתחיל מלחמות, או להיגרר אליהן, אך לא כיצד לסיימן. "ההתפכחות" של שרי הממשלה היא למעשה תמיכה במלחמה ארוכה ומתמדת בכל הגזרות, תוך השמטת סעיף האסטרטגיה והרגל המדינית המסיימת.

בעזה רשמנו הישגים צבאיים משמעותיים, אך מה באשר ליכולת השלטונית ולהחזרת החטופים? בלחץ שותפיו, נתניהו דחה כל פתרון הקשור במישרין או בעקיפין לגורמים המזוהים עם הרשות הפלשתינית.

מצוין, מה לגבי חלופה אחרת? מילא אם היה מחליט על ממשל צבאי ברצועה - אך גם לזה הוא מתנגד. אפילו תוכנית לשליטה בחלוקת הסיוע ההומניטרי ותפיסת בעלות על צפון הרצועה טרם קודמה. נשארנו עם חלל פעור בדרום, שלא מאפשר להחזיר את החטופים ולא מסלק את חמאס מהשלטון.

האם גם במלחמה בצפון אנחנו צפויים לפגוש שוב את אותה המדיניות, שמגובשת בין היתר גם בשל הלחץ מתוך בייס שש אליי קרב והרצון של השותפים סמוטריץ' ובן גביר. אסור לטעות - הצורך בשימוש בקלפים מדיניים לא נובע שוב מאותה העמדה הרופסת המצדדת בהכלה בלבד. הוא בהחלט יכול לדור בכפיפה אחת עם העמדה התומכת בתמרון קרקעי בלבנון, אך לצידו צריכות להיות תוחלת וידיעה לא רק כיצד להתחיל - אלא גם איך רוצים לסיים.

ישראל רוצה להיות לעד עם "מגפיים על הקרקע"?

נתניהו ניסה לעשות הצגה דיפלומטית, והסכים עקרוניתלהפסקת אש זמנית בלבנון לבקשת ארה"ב. הנחת המוצא היתה שנסראללה לא יסכים לתנאים של ישראל וייצא הסרבן, ואילו נתניהו יגרוף לגיטימציה בינלאומית להמשיך להכות בארגון הטרור. גם אם נסראללה יסכים - נתניהו מוכן לשלם את המס הזה של הפוגה לטובת גיבוי אמריקני, ועל הדרך להרוויח את הניתוק בין חזית הצפון לדרום.

סמוטריץ' ובן גביר הכירו את המהלך מבעוד מועד, אך לא התאפקו, ולאחר פרסומו הילכו אימים על ראש הממשלה באופן פומבי. נתניהו הידוע בפרנויה מתמדת לשרידותו הפוליטית, רגיש לאיומים, והקשיח עמדות מהבטחות השקטות שנתן לאמריקאים לפני הביקורת הציבורית. אפשר לחלוק על ההחלטה של נתניהו, אך העובדה שאין לו מינימום של קרדיט לפעולה מדינית עשויה לגרור את ישראל למלחמת התשה ארוכה, שמשחקת לידיו של הציר האיראני.

מטרת המלחמה בצפון אינה למוטט את חיזבאללה, אלא להסיג אותו מהגבול כדי שלא יוכל לפלוש או לירות בכינון ישיר לעבר תושבי הצפון. ההיגיון אומר שרצועת ביטחון של 8-10 ק"מ תשיג את המטרה. אך האם זו תמונת הסיום שישראל רוצה? להיות לעד עם מגפיים על הקרקע בדרום לבנון? ואם אחרי התמרון הקרקעי נצא מלבנון לטובת הסדר - האם לא כדאי לנסות להגיע לאותה נקודה ללא תמרון?

אותם שרים בממשלה שקוראים למלחמה עיקשת בכל הגזרות ולשליטת צה"ל בעזה ובלבנון, משלימים עם מדיניות נתניהו למרוח את אי־גיוס החרדים בחסות רעש התותחים. הציבור המשרת מסכן את חייו למען ביטחוננו ונשלח שוב ושוב לגזרות השונות, ואז סופג לבדו את הקשיים המשפחתיים, התעסוקתיים והנפשיים ששום מענק ממשלתי לא יפצה עליהם.

אנו מתמודדים עם אויב שיעי פונדמנטליסטי, שלא יחדל מניסיון להשמיד את מדינת היהודים. אך מלבד מלחמת נצח, מהי תמונת הסיום שנתניהו והצד הניצי מציעים למערכה שנכפתה עלינו? נקווה שלפני שצה"ל אולי ייצא בקרוב לתמרון קרקעי בצפון, הממשלה תלמד לקח מחזית הדרום ותדע מראש מה תמונת הסיום הרצויה כדי שצה"ל לא ישקע בבוץ הלבנוני.