ישראל נוסעת נגד כיוון התנועה: רק ריסוק של חמאס יחלץ את החטופים

יותר מחצי שנה עברה מאז "פסגת פריז הראשונה" בנוגע לעסקת החטופים. היא הוגדרה "מכרעת", אך שום דבר מכריע לא קרה מאז.

חודש לאחר מכן כונסה "פסגת פריז השנייה", שלגביה נאמר כי יש "סימנים של אופטימיות". אלא שגם הפעם שום דבר אופטימי לא קרה בנוגע לחטופים, מלבד ההצלחות הכבירות של חיילינו לחלץ חמישה מהם ולהשמיד אינספור מערכים של האויב.

לאורך כל התקופה היו אינספור ישיבות, דיונים, הערכות, כותרות ומבול הצהרות אמריקניות, שלפיהן "העסקה קרובה מתמיד". ובכל זאת, העסקה לא נראית באופק. למה? מהסיבה הפשוטה שאנחנו עובדים הפוך.

ההיסטוריה האנושית מספרת סיפור פשוט וברור כיצד מנהלים מלחמות: קודם מנצחים - אחר כך מכתיבים למנוצח את התנאים. כך קרה גם במלחמות ישראל. קודם ניצחנו - ואז חתמנו על הסכמים, ובין היתר החזרנו שבויים.

במלחמה הזו ישראל נוסעת נגד כיוון התנועה. היא עדיין לא השמידה את חמאס, ולא גרמה לסינוואר להתחרט על הפשעים הזוועתיים שביצע, אך מצפה שיקבל את דרישותיה. למה לו? הוא ומשפחתו בריאים ושלמים, החטופים בידיו, המצב ברצועה לא מדגדג לו. הפסיכופת כנראה גם מוכן למות בעצמו. בראייתו, אין לו סיבה להסכים להשארת כוחותינו בפילדלפי, או למנגנון שיחדש את המלחמה בסוף העסקה - והוא אכן לא מסכים.

למרבה הצער, הצמרת המדינית והביטחונית, שלפני המלחמה קראה את חמאס לא נכון, ממשיכה לטעות בו. כי עסקת חטופים היא אפשרית רק באחת משתי דרכים: או שאנחנו ניכנע לחמאס - או שחמאס ייכנע לנו. ומאחר ששני הדברים לא קורים ולא יקרו, אין עסקה וגם לא תהיה.

מכיוון שהכישלון ברור ומהדהד, ישראל צריכה לחזור לדרך המלך. מהי? קודם כל לנצח את חמאס. להשמיד אותו, לרסק אותו, למעוך אותו, לדרוס אותו ולשלול ממנו כל סוג של "סיוע הומניטרי", עד שיצעק אַיי ודַי. ככה עושים לאויב. ככה זה עובד. רק ככה אפשר לחלץ ממנו תמורות.

רק אז, כשחמאס באמת יפרפר על הקרשים - וכרגע הוא לא רחוק משם - באמת יבשילו התנאים לעסקה. האם גישה כזו מסכנת את שלום החטופים? ההפך הוא הנכון. אובדן הזמן היקר שבו לא פעלנו נכון, והמשך ההתבוססות במתווה הלא ריאלי הנוכחי, הם אלו שמסכנים אותם וכנראה הביאו לאובדן החיים של חלקם. מאידך - ניצחון מוחץ, מלווה במסר ברור למחזיקי החטופים שלפיו מי שישחרר אותם יקבל תמורה מישראל, הוא זה שיכול להביא את המזור לאנשינו הסובלים.

מי מבכירי המערכת שחילוץ החטופים נמצא אצלם בראש סדר העדיפויות, צריכים להפיק לקחים מאפס ההישגים שאליהם הגיעו עד כה. לשנות את תוכנית הפעולה, ולעשות את מה שבאמת יביא להחזרת אנשינו: הטלת מלוא העוצמה הצה"לית על סינוואר ושותפיו, עד שיאמרו "משחרר אני". אם תרצו, אין זו אגדה.