יום אחד אולי נפרוש כנפיים

הנשיא האמריקני מטיל את כל כובד משקלו על סיוע הומניטרי לאויבים שלנו • ומה בדבר הסיוע ההומניטרי שלנו? אנחנו אמנם לא רעבים ללחם, אבל אנחנו רעבים לצדק • בין יום השואה ליום העצמאות, עלינו לקבל החלטה המבוססת על ניסיון השמדת העם באירופה - אין לנו על מי לסמוך אלא על עצמנו

קרני אלדד. צילום: אורן בן חקון

"השנאה נגד יהודים נראתה ב־7 באוקטובר, כשחמאס תקף את ישראל ביום הקטלני ביותר עבור העם היהודי מאז השואה. שבעה וחצי חודשים אחר כך, אנשים כבר שוכחים שחמאס יצא למתקפת הטרור הזו נגד ישראלים ולקח חטופים. אני לא שכחתי ולא אשכח", כך הצהיר ג'ו ביידן בנאומו לרגל יום הזיכרון לשואה בגבעת הקפיטול, ביום שלישי השבוע. בנאומו הוא שזר את מחויבותו למדינת ישראל, שלדבריו אינה תלויה בדבר: "המחויבות שלי אליכם ולביטחון ישראל היא מוחלטת, גם כשאנחנו לא מסכימים".

ביידן: ״פעולה נרחבת ברפיח תוביל לעצירת אספקת הנשק ההתקפי לישראל״ | CNN

בהמשך התייחס הנשיא האמריקני למהומות האנטישמיות בקמפוסים במדינתו, לעלייה הדרמטית באירועים אנטישמיים ולפחד של הקהילה היהודית בעקבות זאת, והצהיר: "אני יכול להבטיח לכם, כנשיא שלכם, שאתם לא לבד".

על המחווה המרגשת הזו, מחממת הלב, אגיב במילה אחת - ובאנגלית, שלא יאבד המסר בתרגום: בולשיט.

דונט!

כנראה אין גבול לציניות. מדוע אני אומרת את זה? כי בעת שביידן נואם את הנאום המחבק הנ"ל קורים שני דברים במקביל: הראשון - הוא עוצר משלוח של פצצות חכמות למלחמה במחבלי חמאס, בדיוק אלה שהוא לא שכח מה עוללו לנו לפני שבעה וחצי חודשים. אגב - שבעה חודשים, כבוד הנשיא, לא שבעה וחצי. אנחנו מרגישים כל יום שעובר, שעולה לנו בדם יקר, אתה רק צריך להסתכל ביומן.

מה שעוד יותר מקומם הוא הדבר השני שקורה בזמן הנאום: הנשיא מטיל את כל כובד משקלו על רכבת אווירית של סיוע הומניטרי לאויבים שלנו. ומה בדבר הסיוע ההומניטרי שלנו? אנחנו אמנם לא רעבים ללחם, אבל אנחנו רעבים לצדק, ואם זה לא טיעון מספק לכבוד הנשיא - אז אנחנו רעבים לחיים, להישרדות שלנו.

"ביטחון ישראלי - קריטי". ג'ו ביידן , צילום: רויטרס

גם ככה אנחנו נמצאים בנקודת הכרעה קורעת לב: השבת חטופים או השמדת חמאס (גם כשהתשובה ברורה - הלב מתרסק). לחץ אמריקני ברגע הקריטי הזה הוא הדבר האחרון שאנחנו צריכים. "אנחנו לא לבד"?! גיב מי אה ברייק.

אבל מה לנו כי נלין על הנשיא האמריקני? אנחנו נהנינו מהקשר הזה עד כה, ולא עשינו הרבה כדי לשנות את חוקיו. האינטרס האמריקני בזוגיות הזו נשען על כמה היבטים: מלבד העובדה שאנחנו הדמוקרטיה האמיתית היחידה באזור, ובכך אנו חולקים ערכים משותפים - כבר שנים רבות ארה"ב מתחזקת אותנו כנושאת המטוסים שלה במזרח התיכון, כנכס אסטרטגי מול העולם הערבי ומול הרוסים. מעבר לכך, הקהילה היהודית והתורמים היהודים תומכי ישראל בארה"ב עדיין מהווים משקל אלקטורלי שיש להתחשב בו.

ולמרות כל זאת, הממשל מתייחס אלינו כאילו הוא עושה לנו טובה שאינה תלויה בדבר, חסד גמור, ודורש ציות מלא לתוכניותיו. תוכניות אלו מושפעות מכל מיני אינטרסים שזרים לרצון הבסיסי של מדינת ישראל להמשיך להתקיים במרחב, ולפעמים מתנגשים איתו.

הבית הלבן (ארכיון), צילום: אי.פי.איי

אבל התלות הזו אינה גזירת גורל. בין יום השואה ליום העצמאות, אנחנו צריכים לקבל החלטה שמבוססת על השיעור שלמדנו בניסיון השמדת העם באירופה, שהוא כי אין לנו על מי לסמוך אלא על עצמנו, ולכוון לעצמאות. כלומר - אחת מהמסקנות המשמעותיות ביותר מהמלחמה הזו צריכה להיות שזה בלתי אפשרי להתנהל כמדינת חסות, כשכוח זר מחליט עבורנו אם, מתי, איפה ואיך לתקוף. ברצותו שולח תחמושת, ברצותו עוצר, ברצותו מטיל וטו על החלטות באו"ם, ברצותו מרים ידיים ומגלגל עיניים.

שלוש־ארבע ולעבודה

עכשיו, אנחנו לא חמומי מוח או אינפנטילים. אנחנו יודעים שאי אפשר פשוט לחתוך את הקשר הזה ולהסתדר לבד, בטח לא עכשיו. את המהלך הזה צריך לבנות בזהירות, בחוכמה ובראייה למרחוק. אנחנו, כל הציבור הישראלי, צריכים לקחת אוויר ולא להוריד את העיניים מהמטרה. אולי יהיה קשה בהתחלה, אבל בסוף הדרך אנחנו נהיה חזקים יותר ועצמאיים יותר. התוכנית להפחתת התלות מתחלקת לכמה אפיקים. ראשית, האמברגו החלקי (בינתיים) של ארה"ב הוביל אותנו להבנה שיש להקים מחדש את קווי הייצור של נשק ותחמושת ישראליים, כאלה שנסגרו לפני עשור. עלינו לא רק להקים אותם מחדש, אלא גם לעבות ולפתח אותם. יש לנו את היכולות, ועכשיו יש לנו גם אינטרס.

פעילות כוחות צה"ל ברצועה, צילום: דובר צה"ל

במקביל, אנחנו צריכים ליצור מנופי תלות הפוכים: פיתוח תעשיית שבבים ענקית, למשל, תיצור תלות בנו מצד גורמים רבים במערב. כלומר, הדרך שלנו להילחם בתלות באמריקה היא ליצור תלות של מדינות אחרות בנו. זה תקף גם לתלות שלנו במדינות אחרות בהיבטים אחרים: לדוגמה, כדי להוריד את יוקר המחיה הסתמכנו על יבוא של חקלאות וחומרי גלם מטורקיה. השקעות בסובסידיות לחקלאים ישראלים יחזקו את ההתיישבות, יחזקו את המשק הישראלי ויפחיתו תלות כזו.

ומה בנוגע להחלטות נגדנו באו"ם או בבית הדין הבינלאומי בהאג? גם כאן יש לנו מה לעשות. אנחנו מייצאים גז למצרים ולירדן. להתקשרות הכלכלית הזו צריך שיהיה תג מחיר דיפלומטי ומדיני, נוסף על הכספי.

אז נכון, כל הצעדים האלו יכבידו קצת על האזרח, כי המחיה תעלה יותר, אבל לא לאורך זמן: בסופו של דבר אנחנו יוצרים לעצמנו מנופי פיתוח לעשור הבא, ובכך אנו מייצבים את מעמדנו - כך שהעלייה הנוכחית ביוקר המחיה תתמתן, והתלות במדינות זרות תפחת. כדי שזה יקרה, אנחנו האזרחים צריכים סבלנות וחזון, וגם כשקצת קשה - להשאיר את העיניים על הכדור.

חג עצמאות שמח.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר