צריך להרים דגל אדום, יהדות ארה"ב עומדת בפני סכנה. חזרתי מסיור ארוך במהלך חג הפסח. חופשה בין מילואים למילואים. אחרי התלבטות גדולה אם לעזוב את הארץ בתקופה הזאת, יצאנו כדי להתנתק לזמן קצר, ומצאנו שאי אפשר.
זה לא היה ביקור מאוזן. פגשתי בעיקר יהודים אוהבי ישראל, יותר שמרנים, יותר דתיים. כנראה גם יותר מודאגים. עד למלחמה נשמעו הרבה קולות מודאגים מארה"ב מאופי הממשלה. הפגנות של ישראלים לשעבר ומחנה ליברלי יהודי אמריקני. מאז המלחמה עיקר החשש מגיע מיהודים שמזהים אותם ברחוב. כיפה, זקן או כל סממן אחר.
הפגנה פרו-פלשתינית בשארלוט, ארצות הברית // מתוך X
חצי השנה האחרונה מאז תחילת המלחמה היא מבחן קשה בשבילם. הפגנות סטודנטים פרו־פלשתיניות, שמעוררת אצלנו גיחוך, הופכות לצעדות המוניות מלאות אנטישמיות. זה קורה בלוס אנג'לס, בשיקגו, בניו יורק ובערים אחרות. אלה לא רק צעירים חסרי השכלה, שלא מבינים מה זה הנהר ומה זה הים, אלא ציטוטים מ"הפרוטוקולים של זקני ציון", אימוץ ארגוני טרור כלוחמי חירות והפיכת מדינת היהודים למקרה מבחן.
לכאורה, מדובר בפרוגרסיבים קיצוניים, שמרוב להט אידיאולוגי להתנגד ל"מדכאים" הם מחבקים את המדכאים הכי גדולים בעולם. השמאל הכי קיצוני חבר לניאו־נאצים מהימין הקיצוני או מהאסלאם הפונדמנטליסטי. יש אינספור דוגמאות למוחים, שנדמה שהם פרודיה של השמאל האמריקני. העניין הוא שהם המשוטים שבסיפור. יש יותר ויותר אנטישמיות מזוקקת, שלא קשורה למלחמה בעזה. שנאת יהודים טהורה בכסות שנאת ישראלים.
האנטישמיות רק היתה זקוקה לתירוץ נוח. כאן נכנסת הסכנה ליהדות האמריקנית. החשש שאותו שמעתי שוב ושוב הוא שהשנאה תאבד שליטה. הפסימיסטים דיברו על שנות ה־30 בגרמניה. ההבדל, הזכרתי, הוא שיש את מדינת ישראל. גם ברגעים הקשים שלה עכשיו, ליהודים מכל העולם יש בית לאומי. פוליסת ביטוח.
אחרי שבעה באוקטובר התרחישים שעליהם מדברים הם פוגרום ביהודים דתיים או הפגנה שיוצאת משליטה ומתנקזת לאזורים יהודיים.
השבוע הגיעו למרכז חב"ד מפגינים פרו־פלשתינים. אם יהיה אירוע מלחמתי, שבו הטענה הפלשתינית תהיה שהרגנו חפים מפשע, אנחנו עלולים לקבל פוגרומים מצד צעירים עם כאפיות. רוב היהודים לא מזוהים על פי דתם. מי שמכיר מכיר ומי שלא - לא. יהודים דתיים בארה"ב מזוהים בכל מקום. הם מטרה מהלכת או מטרה קבועה. לכן החשש מגיע מהם.
"מה לעשות?" שאלו אותי. קודם כל לעלות לארץ. זו החובה שלי כיהודי ציוני לומר. המלחמה זיקקה את ערכי היסוד. הגנה על המולדת, התיישבות וקליטת עלייה. אחרי זה יש לנו מדינה גדולה יותר.
שלב השיקום
הדרך הכי טובה להגן על יהדות התפוצות היא להיות חזקים. לפגוע באויב. האנטישמיות לא מרימה את ראשה בגלל המלחמה, אלא בגלל הפגיעה בתחושת הביטחון שלנו. הבושה ממה שקרה, תחושת החולשה החברתית והמחשבה שצה"ל לא מספיק חזק.
תחושת הביטחון נפגעה גם אצל יהדות ארה"ב. מי שחשב שאנחנו בעידן חדש, התעורר למציאות ישנה. מדינת ישראל חייבת לסיים את המלחמה הזאת בהכרעה ברורה. לא בגמגום. זה המסר היחיד שעובד בלבנון, באיראן ובאוניברסיטת קולומביה. זו מלחמה מכריעה מבחינת העם היהודי כולו.
ביום שאחרי (להערכתי הוא לא רחוק), בשלב השיקום והחלפת המנהיגות, יש משימה חשובה לקבל אחריות מחדש על יהדות התפוצות. כמו קונספציית הכסף לחמאס דרך קטאר וקונספציית הצבא הקטן והחכם שלא צריך חיילים חרדים, כך קונספציית יהדות התפוצות.
ליברלים ושמרנים יהודים זקוקים למדינת ישראל. הם לא הדוד העשיר מאמריקה, הם הדוד שמתמודד עם בעיות רפואיות קשות וזקוק לעזרה.
ככל שעובר הזמן במלחמה הזאת, כך גדלות המשימות להנהגת מדינת ישראל העתידית. החזרת ביטחון, שקט לתושבי הצפון והדרום, החזרת החטופים החיים והמתים, הגדלת הצבא, בנייה מחדש של זכויות וחובות בישראל, ובסוף גם בניית יחסים שונים עם התפוצות. זה מצריך הנהגה, לא רוח נושבת.
המכינה בעלי ראויה רק להערכה במלחמה הזאת. כל התבטאות מוזרה שיצאה משם בשנים האחרונות הפכה בעיניי לעפר ואפר. אין לה שום חשיבות עכשיו. היתה לי גם ביקורת על הכיוון החרד"לי שהמכינה תפסה. זה הדבר הכי פחות חשוב עכשיו מול ההקרבה והמציאות הישראלית.
כואב שצריך לומר זאת, אבל למדינת ישראל יש רק אויבים מבחוץ. אין אויבים מבית. לא השמאלנים ולא הלוחמים מהמכינה בעלי, לא הרבנים שלהם וגם לא הממשלה שצריכה ללכת הביתה. אויבים יש רק בעזה, בלבנון ובאיראן.
ויכוח לגיטימי
תחושת ההתפרקות שאוחזת בחברה הישראלית מול כל התבטאות של שר בממשלה, שר לשעבר או עיתונאי מטעם, לא יכולה להימשך. המחויבות של רוב הישראלים היא להכריע את חמאס כדי שתושבי הדרום והצפון יחזרו לבתיהם ויחיו בשקט, ולהחזיר את החטופים.
זה לא עומד אחד מול השני, להפך. יש ויכוח על הדרך, הוא לגיטימי. בעיניי, בלי לחץ צבאי על חמאס, אבל על הצוואר, אין סיכוי שהם יגיעו למשא ומתן סביר. בכל פעם שאני טוען זאת, מתקבלת הוכחה נוספת. הכניסה לרפיח היא לא רק מטעמי השמדת אויב (זה הכרחי), אלא גם כי כך מחזירים את החטופים. לגיטימי לחשוב אחרת. לא הגיוני בתקופה הזאת להתפרק נפשית בכל פעם מחדש. זה לא קשור לממשלה ולכישלונותיה. היא תלך. זה קשור ליכולת שלנו להתמודד עם המציאות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו