הגיעה העת להתפכח: אל תספרו ש"נדע להסתדר אחר כך"

"אם מחמוד א־זהאר, איסמעיל הנייה ואחרים ימשיכו בירי הקסאם, נשלח אותם למקום שבו נמצאים רנתיסי ויאסין", כך הזהיר שר הביטחון והרמטכ"ל לשעבר, שאול מופז, בספטמבר 2005. כמו מופז, גם ראש הממשלה אריאל שרון הודיע באותה עת שאפילו "ירייה אחת" כלשונו, תביא להנחתת מכות צבאיות קשות על חמאס.

ומה קרה במציאות? הנייה מטייל עד היום בין חיי פינוק בקטאר לבירות העולם. א־זהאר מתחבא במנהרה ברצועה. מכה צבאית אנושה אכן הונחתה, אך לא מצד ישראל על חמאס, אלא בדיוק להפך. חמאס כיסה את שמי ישראל בטילים ושחט, אנס וחטף יהודים, במיתות משונות ואכזריות שאפילו הנאצים לא בראו.

תהומות שלא דִמיינו

והנה, במקום להשמיד את חמאס עד דק, כפי שמחייב השכל הישר, כפי שרוצים המוני בית ישראל וכפי שראש הממשלה הבטיח עשרות פעמים - ממשלתו מתכוונת כעת להעניק לחמאס ניצחון שני. כמעט כל הדרישות שהעלה יחיא סינוואר עבור שחרור חטופינו עומדות להתקבל.

חברי קבינט המלחמה והצמרת הביטחונית מבינים את הבעייתיות שבכניעה לרוב דרישות חמאס. כדי להתגבר על הדיסוננס הם אומרים את מה שאמרו רבין ב־1993 על הסכמי אוסלו, שרון ומופז ב־2005 על ההתנתקות, נתניהו וראש השב"כ יורם כהן ב־2011 על עסקת שליט, וכן הלאה. "נדע להסתדר אחר כך עם הסיכונים", הוא הפתגם החוזר.

ובכן, ההיסטוריה הקרובה מלמדת שהם לא יידעו. פעם אחר פעם אחר פעם, מנהיגינו ומפקדינו עוצמים עיניים, דוחים את הקץ, מספרים לעצמנו שיהיה בסדר.

תיאבונם של חורשי רעתנו, ההולכים ומתרבים, רק יגדל אם יראו שהצליחו להביס אותנו שוק על ירך פעמיים בחצי שנה. מפלצת הטרור האיראנית גם כך מחככת ידיים בהנאה מאי־הצלחתה של ישראל להתגבר על הקטן שבאויביה.

אין מי שלא רוצה לראות את אנשינו בחזרה בבית. ואולם אומה חפצת חיים - ובמיוחד הנהגתה - חייבות ברגעי מבחן להביט נכוחה אל האמת ולומר אותה לעם. האינטרסים הביטחוניים־לאומיים קודמים לגורלם של הפרטים.

את אגדת ה"אחר כך" אתם מוכרים לעם כבר 30 שנה, והמצב מידרדר לתהומות שלא דִמיינו. כעת הגיעה השעה להתפכח. אם ההנהגה הנוכחית מסוגלת לכך, תעשה זאת מייד. אם לאו, תפנה את הבמה לטובים ממנה.