הכוחות בחוץ, אך המחלוקות בתוך הממשלה - רק החלו

אגף הימין בממשלת נתניהו התעורר אתמול בבוקר (שני) לדיווחים על התקדמות לעסקה שנסגרת מעבר לגבול במצרים,וכבר החל לצייר לרה"מ נתניהו את קץ ממשלתו.

נפתח בברור מאליו - סמוטריץ', בן גביר ואבי מעוז לא יישבו בממשלה שתשחרר מחבלים במספרים גדולים, תאפשר חזרת עזתים לצפון הרצועה ללא בידוק ותאפשר את סיום המלחמה במנות קטנות, בתמורה לחלק מהחטופים. עמדותיהם מייצגות קהל רחב, שמתנגד לעסקה שתהווה כניעה בפועל לחמאס. אבל את כל זה נתניהו כבר יודע.

חותמת הכשרות של השרים מימין

השיחה הארוכה שניהל אתמול עם יו"ר הציונות הדתית נועדה לשמור אותו בינתיים בממשלה. כמעין מחווה, הערב יתכנס הקבינט המדיני-ביטחוני כדי לקבל מעט מידע על הנעשה בעזה וסביב שולחן השא ומתן בקהיר. עד כה מודרו שרי הקבינט המורחב מכל ההחלטות החשובות: הם עודכנו בדיעבד ללא יכולת להשפיע על המהלכים, ונועדו רק לספק להם חותמת כשרות.

לא פלא שגדעון סער מאס בתפקיד נטול יכולת ההשפעה שלו והעדיף לראות את המהלכים האחרונים מבחוץ. זו גם הייתה אמורה להיות הבחירה הטבעית של סמוטריץ', אלא שבסביבתו טוענים שיש לו מידת מה של השפעה על ההחלטות המתקבלות בממשלה. אלא אם כן יש מהלך-על שקשה להבחין בו מבעד לתמונות יציאת חיילי צה"ל מחאן יונס, הדי המשא ומתן ואבק משאיות הסיוע השועטות לרצועה - נראה כי המהלכים האחרונים שנתניהו וצמרת הביטחון מובילים יד ביד מובילים לתבוסה, ולא ל"ניצחון המוחלט". אולי זו גם הסיבה שבכל נאומיו האחרונים צמד המילים הזה כבר לא נשמע.

כשגלנט אמר אתמול "יש לנו מחויבות עליונה להשיב את החטופים הביתה", ו"נהיה מוכנים לשלם מחיר על מנת להחזיר את החטופים" - הוא דיבר בשם קבינט המלחמה, ולא בשם הקבינט הרחב. קבינט המלחמה כולו, מנתניהו ועד גנץ, הסמיך את צוות המשא ומתן ל"גמישות" ולוויתורים. מה היקפם עדיין אין מישהו מחוץ לחדר שיודע. אך לפי כל הסימנים, ביממה הקרובה או בימים הבאים עלול נתניהו להתייצב מול השאלה - עסקה או ממשלה.

חיזבאללה ואיראן מחכים

בתוך קבינט המלחמה ובמערכת הביטחון יש מי שמוכנים לתת לחמאס גם את דרישותיו האחרונות, ולהותיר את ישראל במצב הביטחוני הקשה ביותר מאז 7 באוקטובר. ובינתיים, חיזבאללה בוחן היטב את תנאי הכניעה, ואיראן מנהלת את האופרציה בשלט רחוק עם יד אחת על השלטר גם מכיוון ירדן.

אני נזכרת לעת ערב בתדרוכי הבכירים ביותר מחודש אוקטובר, על כך שהאופן שבו תסתיים המלחמה הזו יקבע את יכולתה של ישראל להתקיים במזרח התיכון. צדקת הדרך של 8 באוקטובר מתעמעמת בלחץ העולם, ולנו אין פריבילגיה לכך.