אין בישראל מי שלא רוצה לראות את החטופים בבית. ואולם במלחמות קודם מנצחים, ואחר כך מחליפים שבויים. זה נכון אפילו כאשר יש בידי האויב אזרחים, כפי שקרה במלחמת העצמאות ב־48'.
מנגד, אומה שהופכת את סדר הדברים ושמה את טובת הפרטים לפני הכלל גוזרת על עצמה תבוסה לדורות.
למודי ניסיון
אנחנו בישראל למודי ניסיון בעניין הזה מעסקת שליט. הרי המתקפה הנוראה של חמאס היא תולדה ישירה של העסקה האומללה, במסגרתה שוחרר השטן הראשי יחיא סינוואר שעולל לנו את אשר עולל.
אף שהלקח אמור היה להיות ברור, אותה הנהגה - נתניהו ומערכת הביטחון - שהביאה את אותה עסקה מפני ש"אפשר לקחת את הסיכון ולהתמודד איתה", חוזרים על אותה שורה ממש - כאילו לא למדו דבר.
כמו היום אני זוכר את יורם כהן, ראש השב"כ ב־2011, מתדרך אותנו העיתונאים במשרד ראש הממשלה ואומר על עסקת שליט: "רמת הסיכון שאנו לוקחים היא אתגר ביטחוני שנוכל להתמודד איתו. בעזה יש 20 אלף לוחמי גדודי עז א־דין אל־ קסאם. עם עוד 200 מחבלים לא ייפול עלינו העולם". ובכן, העולם נפל עלינו ועוד איך.
כהן כמובן לא היה לבד. ראש הממשלה נתניהו הוא זה שהוביל את ההחלטה על העסקה. אביגדור ליברמן - כן, אותו ליברמן שקרא כל השנים למוטט את חמאס - היה השר היחיד להצביע בממשלה נגד.
המדינה הפרה את החוזה עם החטופים
והנה אותו נתניהו ואותו ממסד חוזרים על אותה טעות קשה. בניגוד לחמאס, הם לא חושבים לטווחים ארוכים, אלא על הכאן ועל העכשיו.
זו אותה הנהגה שלא קראה נכון את חמאס כל השנים האלה, שסיפרה לעצמה ולעם ישראל שחמאס מורתע ושהוא ארגון קטן וטיפש שקל לנצח. כעת היא נכנעת כמעט לכל דרישותיו. צה"ל יצא מעזה. מאות מחבלים ישוחררו ורבים מתושבי עזה יחזרו לצפון הרצועה. אנחנו נקבל 40 מאנשינו וזה נפלא. אבל איך כל זה ייגמר בסוף? כולם יודעים.
האם המדינה הפרה את החוזה עם החטופים? בוודאי. אולם הנחלת תבוסה היסטורית שלא היתה כמותה מראשית הציונות, לעם היושב בציון, היא הפרת חוזה חמורה הרבה יותר, עם הביטחון הלאומי ועם האינטרסים היסודיים ביותר של אומה חפצת חיים.
וזו משמעות העסקה בתנאים הנרקמים. אם לבסוף גם לא נפעל ברפיח כפי שרוצים האמריקנים - יהיה זה הפסד כפול ומכופל, נוסף על זה של שמחת תורה.
מעבר לנזקים לדורות, אין שום ספק שגם בטווח הקצר המחיר יהיה איום. בששת השבועות של ההפוגה, חמאס יתעצם מחדש ויבסס את שלטונו הצבאי והאזרחי במהירות הבזק.
חיילינו היקרים ייאלצו לכבוש אזורים מחדש - ולשלם במחיר דמים. ירי הטילים שבשום שלב לא פג, יתחדש בשלב מסוים בהיקפים גדולים. את החשבון הסופי, כמו באוסלו, כמו בהתנתקות, כמו בעסקת שליט, כמו בהבלגה ארוכת השנים (בהובלת נתניהו) גם כלפי חמאס וגם כלפי חיזבאללה - נשלם בריבית דריבית דריבית.
לסיום, המובן מאליו הוא שכל אדם רוצה בהחזרת החטופים. אולם סדר הדברים הוא קודם נ-י-צ-ח-ו-ן ואח״כ עסקה בתנאים שקובע הצד המנצח. מי שלא פועל כך מועל בחובותיו היסודיות כמנהיג.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו