המוסר הכפול של ארה"ב: מפנה את האצבע לקורבן

הגיעה העת להציב מראה מול פניה שלארה"ב. רה"מ נתניהו ושריו אמנם מנועים מלעשות זאת מסיבות מובנות - כללי הפרוטוקול הדיפלומטי, ובעיקר התלות בסיוע הצבאי ובמטרייה המדינית שארה"ב מספקת לנו. אבל לתקשורת לא רק שמותר - היא אף חייבת להצביע על האבסורדים המובנים במדיניות ארה"ב כלפינו, שעליהם מאפילה צביעות מוסרית ענקית שזועקת לשמיים.

ביידן תובע מנתניהולהתגמשמול חמאס במו"מ על עסקת חטופים, אבל העמדות הכמעט עוינות שממשלו נוקט כלפינו בחודשיים האחרונים רק מרחיקות עסקה. הן מקשיחות ומקצינות עוד ועוד את עמדות חמאס, ומאריכות מאוד את תקופת השבי והייסורים של החטופים ומשפחותיהם.

ארה"ב מבקשת מישראל לקצר את המלחמה, אבל מערכת הלחצים והמגבלות שהיא מטילה על ישראל - בעניין רפיח, בשימוש באמל"ח מתוצרת ארה"ב, ובאופן התמרון הקרקעי שאנו מנהלים - מביאה בדיוק לתוצאה הפוכה. היא מאריכה את המלחמה, ואת סבלם של תושבי עזה ואזרחי ישראל כאחד.

כשכל זאת ועוד נעשה לכאורה בשם "הפגיעה בחפים מפשע", על ידי צה"ל, שלא אחר מאשר הקולונל האמריקני ג'ון ספנסר (ראש המחלקה ללימודי לוחמה עירונית במכון ללוחמה מודרנית של צבא ארה"ב) מגדיר אותו כ"צבא הזהיר ביותר מפגיעה באזרחים בעולם" - הגיע הזמן לשבור שתיקה.

נכון שאנו רק "יתוש קטן" בהשוואה לארה"ב, וש"מה שלהם מותר, לנו אסור" וכו' וכו', אבל ברמה המוסרית אנו טובים בהרבה מהאמריקנים, שמאחוריהם שובל ארוך של פגיעה באלפי, אם לא בעשרות אלפי, "בלתי מעורבים", במלחמות שניהלה בעשורים האחרונים.

תקצר היריעה, ובכל זאת מעט דוגמאות: מאות הרוגים מפצצה אמריקנית במקלט בבגדד שבו הסתתרו אזרחים רבים (1991); אזרחים הרוגים משני טילים באזור השוק העירוני של בגדד (2003); כ־500 אזרחים יוגוסלבים שנהרגו בהתקפה האווירית של ארה"ב ובעלות בריתה ביוגוסלביה (1999).

כ־8,000 אזרחים עיראקים הרוגים מהתקפות ישירות של הקואליציה האמריקנית, בשנים 2003-2018. יותר מ־2,000 אזרחים הרוגים, ביניהם ילדים, בפעילות כטב"מים שארה"ב הפעילה בפקיסטן במלחמתה בטרור (ימי אובמה). על פי דיווחי אמנסטי, ב־2012 נפגעו שם, בכפר זווי־סיגדי, 18 גברים ובהם חוטבי עצים, מוכרי ירקות ונערים, ובכפר גונדי קאלה נהרגה אישה בת 68 שעסקה בליקוט ירקות וחמשת נכדיה נפצעו. אגב, בספטמבר של אותה שנה נהרגו מתקיפה אמריקנית בתימן אישה הרה ושלושה ילדים.

ארה"ב לא התכוונה לפגוע בחפים מפשע, לא שם ולא בעוד מקומות רבים, אבל במהלך המלחמות נגד הטרור היא פגעה בהרבה מאוד כאלה. ישראל נזהרה פי כמה, ופגעה בהרבה פחות, ולמרות זאת היא נשפטת על פי מוסר כפול וצביעות שאין כמוה.

במקום שהאצבע המאשימה תופנה לפלשתינאצים מחמאס, ממשל ביידן מפנה את האצבע המאשימה לקורבן, לישראל. זה סיוע לרוע, ולא פעולה נגדו. וזה מתרחש גם בשל העמדה העוינת של גורמים במחלקת המדינה נגד ישראל, וגם על רקע המצב הפוליטי של הנשיא במהלך הקמפיין שלו לכהונה שנייה.

ביידן וממשלו צריכים לשמוע "לא" מהדהד לתביעות שלהם מישראל - הן בסוגיית החטופים והן בסוגיות רפיח והמשך המלחמה. נתניהו זכאי כאן לתמיכה עניינית מקיר לקיר, הן מתוך ממשלתו (גנץ ואייזנקוט) והן מחוצה לה (סער וליברמן), למרות מחאות ה"קפלניסטים".