ללא מדיניות ברורה - המלחמה דורכת במקום

חצי שנה לאחר מתקפת חמאס, עננת שיתוק אופפת את מלחמת ההגנה שלנו. בכל הנוגע למטרות המלחמה - חיסול חמאס והחזרת החטופים - המצב המתמשך הוא של חוסר הכרעה.

ראש הממשלה רוצה את רפיח, אבל לא נותן הנחיה סופית לכבוש את העיר. עסקה פירושה כניעה לדרישות הבלתי אפשריות של חמאס, דבר שאף אחד מחברי הקבינט לא מסכים לו. מנגד, נתניהו חושש גם לחתוך סופית מהשיחות, פן יאשימו אותו גנץ ואיזנקוט בהפקרת החטופים. האמריקנים תוקעים את המקלות שלהם (למה בכלל שואלים אותם), וכך המלחמה דורכת במקום.

לביידן קשה יותר

בד בבד, בשעה שהבכירים הישראלים לא מסוגלים להוביל החלטה קוהרנטית, החמצן הבינלאומי הולך ואוזל. זה היה ברור עוד לפני שיחת ביידן-נתניהו ביום חמישי, והתחדד פי אלף אחריה. ביידן עדיין לא דורש לעצור סופית את המלחמה, ועדיין שותף ליעד של השמדת חמאס, אך כפי שעלה מהודעת בית הלבן אחרי השיחה - גם לו נהיה קשה מיום ליום.

ככל שמתקדם מסע הבחירות לנשיאות, החשש שיאבד את משרתו בגלל התמיכה בישראל נהיה ממשי. ביידן, מבחינתו בצדק, יעדיף את שרידותו על פני שרידות ישראל, כך שלא מובן למה מחכים אצלנו.

באשר לטראמפ, בחוכמה מבחינתו, הוא מנצל את ההזדמנות ונוקט עמדה מעומעמת בנוגע למלחמה כדי ליהנות מהפירות הפוליטיים, אך אפילו טראמפ חדל להבין את ישראל. "אני לא בטוח שאני אוהב את הדרך שבה הם עושים את זה, כי חייב להיות ניצחון, וזה לוקח הרבה זמן", אמר השבוע בראיון לרדיו.

ההתרחקות מזוועות 7 באוקטובר מכלה את האשראי הבינלאומי, ומצטרפת ללחצים הבלתי נגמרים של הקהילה הפרו־חמאסית במערב. אנחנו נזכור לנצח את אשר עשה לנו עמלק - אבל העולם שוכח. וכך דיבורים על אמברגו נגד ישראל מתפשטים, עם רמיזות לצווי מעצר בינלאומיים. החול בשעון אוזל, ואצלנו מתנהגים כאילו אין מחר.

לחתור לניצחון

תפיסת הביטחון של ישראל אומרת שיש לחתור לניצחון מהיר במלחמות, אלא שההנהגה המדינית והצבאית שהביאה אותנו לטבח זנחה משום מה גם את העיקרון החשוב הזה.

קבינט המלחמה אישר מראש את הצעת הצבא למלחמה שתימשך שנה, משל לישראל יש זכות וטו משל עצמה במועצת הביטחון. והנה - חלפו שישה חודשים, ארה"ב היא האחרונה שמגינה עלינו בפורום העוין, וגם לה כבר קשה להמשיך בכך.

כדי לצאת מהפלונטר ולהשיג את מטרות המלחמה בטרם ההפסד יהיה סופי, נתניהו, גלנט, הרצי וגנץ חייבים לחתוך. כאן ועכשיו. לא להתמרח, לא לדחות. להחליט ולפעול.

מאחר שאין סיכוי לעסקה, הצעד המתבקש הוא לכבוש את רפיח. זהו גם הסיכוי היחיד להביא את החטופים. אבל אם זה בלתי אפשרי - זה בסדר אם תתקבל גם ההחלטה ההפוכה. העיקר לזוז, ולא לשקוע בבוץ.

ההיסטוריה השל רוב ההנהגה הנוכחית מספרת שנטיית הלב שלה היא פאסיבית ותגובתית. נתניהו כראש הממשלה וגנץ ואינזקוט כרמטכ"ל וסגנו היו מי שהתמרחו 50 יום במבצע צוק איתן, ולא הכריעו את חמאס. עליהם מוטלת כעת החובה להוכיח שהם גם מסוגלים להגיע לתוצאה אחרת - ניצחון חד-משמעי, וגם לעשות זאת בזמן קצר ככל האפשר - בניגוד לטבעם.

אם הם מסוגלים לכך - מה טוב. אם לאו - יפנו את מקומם לאחרים. הזמן קצר והמלחמה עוד מרובה.