שם אצבע על הבעיה העיקרית: טראמפ מבקר את ישראל כחבר נאמן ומתייצב לצידה ללא התניות

הראיון עם הנשיא טראמפ שחלקים ממנו פורסמו אתמול ב"ישראל היום", הוא הישג יוצא דופן של אריאל כהנא והעורך הראשי עמר לחמנוביץ. יש בו משהו שמביא איכויות שנדיר לקבל מדונלד טראמפ. לפחות הפעם לא נראה שהאיש משחק תפקיד, אלא שלשם שינוי אנחנו מקבלים דמות אמיתית, אנושית, תלת ממדית, וזאת כתוצאה מדיבור ענייני עם מינון נמוך של סיסמאות וקלישאות.

אתה לא מקבל תמונה כזאת משום מראיין, כולל ממעריציו השרופים - טאקר והאניטי. היחס הרציני כלפיו מניב את התגובה הרצינית, וטראמפ מתגלה כבעל יכולת אבחנה כנה, מבקר את ישראל כחבר נאמן וגם מתייצב לצידה ללא התניות וללא עוררין.

צריך להבין שטראמפ שותף לנו קודם כל בהכרה שאיראן היא אויב. לישראלים זה עדיין לא ברור, ודאי לא מובן, אבל ממשל ביידן שמעליו מוטל צילו של אובמה אינו רואה באיראן אויב. גם אם אינו רואה באיראן ממש ידידה, הוא רואה בישראל את הבעיה במזרח התיכון ורואה בטראמפ ובמדיניותו, כולל הסכמי אברהם, שורה של יוזמות שצריך לחתור תחתיהן ולמוטט אותן.

קשה לנו לתפוס את זה, אבל באופן בסיסי, החלק של המפלגה הדמוקרטית ביקום האמריקני עובר טרנספורמציה רדיקלית ביחס לישראל. על רקע המהפך האידיאולוגי האנטי־ישראלי הזה, טראמפ אכן מצטייר כדמות ברורה מבחינה מוסרית. יש ישראל וישנו האויב הטרוריסטי, מאיראן ועד חמאס. יש טוב ויש רע.

כדי להבין את הקיטוב בראיית העולם של אמריקה הנוטה שמאלה (ה"ווקיסטית") לעומת אמריקה המסורתית אוהדת ישראל, כדאי לשים לב לשיחת פודקאסט של שבועון הניו יורקר שעוסקת בהשוואה בין הצורר אדולף היטלר לבין המועמד לנשיאות דונלד טראמפ.

כן, זאת לא טעות. במשך כחצי שעה משוחחים דייוויד רמניק העורך והכותב הוותיק אדם גופניק, שני האנשים האינטליגנטיים ביותר במערכת ביטאון הכרומו של חמאס, שכתבת שלו השוותה את ישראל לנאצים - על הדמיון בין טראמפ להיטלר. זה פשוט לא להאמין לאן מתגלגלים אנשים אינטליגנטיים כשמשתחררים להם הברגים.

טראמפ אכן שם את האצבע על הבעיה היסודית של ישראל; אין לנו היכולת להשלים את המטרה של חיסול חמאס במבצע קצר כמו במלחמות העבר תוך שבוע עד שלושה שבועות, וככל שהמלחמה מתארכת התמונות פוגעות קשה בדימוי שלנו בעיני העולם. טראמפ צודק לחלוטין שבתקופת שלטונו מתקפה כזאת לא היתה יכולה להתרחש משום שקרבתה של ארה"ב לישראל היא מכפיל כוח בהרתעה. לכן ארבע שנותיו בבית הלבן ייזכרו לא רק כשנות מדיניות ה"מקסימום לחץ" על איראן, אלא גם כשנות ההרתעה המרבית.

ההרתעה של ישראל נפגעה קשות כאשר ידידתנו הגדולה הטילה למעשה חרם על ממשלת נתניהו ובכך אותתה לאויבינו שדמה מותר. טראמפ צודק שמי שמדבר נגדנו כבר מזמן לא נופל מכדה"א באמצע הלילה אלא ההפך, זוכה בתמיכה. למאיץ העיקרי בתחום הזה יש שם: ברק אובמה. גם קלינטון שאף לפתרון הבעיה הפלשתינית, אך הוא לא הפיץ שנאה לכל עבר כמו אובמה, ביידן והאריס.