בעם יש צימאון לאנשים כאלה: גולדפוס הודה במחדל בלי למצמץ

כפיפות לדרגים הבכירים וכללי עבודה מסודרים, הם נשמת אפו של כל ארגון, ובוודאי של צבא. כך שבמציאות רגילה אין ספק שלתת־אלוף גולדפוסאסור היה לומר את מה שאמר היום (רביעי). על אחת כמה וכמה שההסתרה המכוונת של החלק הרגיש בדבריו מדובר צה"ל, היא מעשה לא ראוי.

בכל זאת, לפעמים בחיים קורים דברים חריגים מאוד, שמצדיקים מעשים שהם יציאה מהקווים. מלחמת חרבות ברזל, העיוורון והכישלון שהובילו אליה, הקטסטרופה שליוותה את ימיה הראשונים ולא מעט דברים שקרו מאז פריצתה, הם דבר חריג כזה.

האוגדונר לא היה צריך לומר את מה שאמר, אבל עם תוכן דבריו אי אפשר שלא להזדהות. ולא רק לחלק שהוגדר כ"ביקורת על ההנהגה", היה במקום, אלא גם לקדמה שבה שיקף בכנות את "ליבו של הלוחם".

הקצין הודה בפה מלא במחדל הנוראי של הצבא. בלי אבל, בלי חבל ובלי משחקי מילים: הוא לקח אחריות מלאה כפי שלא עשו אחרים. הוא גם הפגין מנהיגות ונסך ביטחון בשומעיו - שבגלל החריגה מהכללים הפכו להיות הציבור כולו - כאשר אמר: "אנחנו נלחמים, אנחנו לא מתעייפים, אנחנו נחושים לנצח. אנחנו נחושים להביא הביתה את החטופים".

היושרה הזו, והידיעה שהדובר הוא קצין עטור תהילה שמוביל קרבות מפעימים בלב עזה, העניקו לגיטימציה לחלק שאסור היה לו לומר, אודות חובת ההנהגה להיות ראויה לעם.

יש צימאון עצום בעם לאנשים כאלה, ששמים נפשם בכפם כדי להציל את ישראל, שלא מתחבאים מאחורי מילים עמומות בגלל תקינות פוליטית, שאומרים את אשר על ליבם בלי מסננות, שפיהם וליבם שווים, ושמוכנים למען מה שחשוב להם לשלם גם מחיר של גינוי - האוגדונר הרי ידע שיינזף.

על מעשה כמו זה של תא"ל גולדפוס אמרו חז"ל "ניכרים דברי אמת". אין בהם כדי לנקות את צה"ל. יש בהם כדי להזכיר לכולנו מה הרף הראוי.יש צימאון עצום בעם לאנשים כאלה, ששמים נפשם בכפם כדי להציל את ישראל, שלא מתחבאים מאחורי מילים עמומות בגלל תקינות פוליטית.