"תוכנית נתניהו" ליום שאחרי היא התפתחות חשובה מאוד ומהרבה בחינות. עוד לפני שנכנסים לתוכן, עצם הגשתה לקבינט על ידי ראש הממשלה מאותתת שקץ המלחמה נראה באופק. זו בשורה מעודדת לעם שנושא בנטל המלחמה כמעט חמישה חודשים.
לך יא סנוואר, בוגד": מחאה לילית ברפיח נגד מנהיגי חמאס (ארכיון)
שנית, נתניהו נוקט יוזמה. אחרי שבועות ארוכים בהם נטען שהוא פסיבי, גורר רגליים ומדיר את ישראל מהשיח המדיני בעולם, כעת הוא שם על השולחן, "מפת דרכים ישראלית", ולא מחכה להנחתות מבחוץ.
שלישית, התוכנית נראית טובה. היא נוגעת בכל הנקודות החשובות כולל דה חמאסיזציה, סגירת אונר"א (אם כי פה האמירה של נתניהו אינה חד משמעית), והתניית שיקום הרצועה בפירוז מוקדם. עמדות אלה מבטאות הבנת עומק של האתגר ולפחות ניסיון לתת לו מענה מפוכח שלא שוגה באשליות. יש להניח ולקוות שרוב הציבור יסכים לרעיונות האלה.
נתניהו פתח ואמר כי "צה"ל ימשיך במלחמה עד להשגת מטרותיה: השמדת היכולות הצבאיות והתשתיות השלטוניות של חמאס והג׳יאהד האיסלאמי, והשבת החטופים". משמעות הדברים היא שתהיה פעולה צבאית שתשבור את כוחות חמאס ברפיח. שלב חשוב זה לא יהיה קצר, שכן קודם כל צריך להניע את האוכלוסייה הערבית צפונה מרפיח. בנוסף, הפעולה תהיה איטית וזהירה מתוך הנחה שהרבה מחטופינו נמצאים בעיר. רק כשרפיח תנוקה, אפשר יהיה להתחיל לדבר על השלבים הבאים שמונה התוכנית. אלה נראים יפה על הנייר, אך קשים בהחלט ליישום. המוקש העיקרי הוא "השליטה האזרחית".
אחרי שנתניהו מתחייב, וטוב שכך, כי "ישראל תשמור על חופש פעולה מבצעי בכל רצועת עזה, ללא הגבלת זמן, לצורך מניעת התחדשות הטרור וסיכול איומים מעזה", הוא כותב כי "ככל הניתן, הניהול האזרחי והאחריות לסדר הציבורי ברצועת עזה יתבססו על גורמים מקומיים בעלי ניסיון ניהולי. גורמים מקומיים אלה לא יהיו מזוהים עם מדינות או גופים שתומכים בטרור ולא יקבלו מהם שכר".
הפניה לגורמים מקומיים שאינם תומכים בטרור הגיונית ונכונה, אולם ברור שחמאס יעשה הכל כדי לדכא אותם. הארגון לא יוותר בקלות שכזו על השליטה ברצועה. כך שמי שייאלץ להגן על הגורמים המקומיים הללו יהיו כנראה חיילי צה"ל. הסעודים, האמירותיים, המצרים, השבדים או האמריקנים לא ישלמו בחיי חייליהם על מלחמות שליטה עם חמאס. זו הסיבה שכל הגורמים החיצוניים האלה נשארו מחוץ לתוכנית ומחוץ לעזה ביום שאחרי. אך המשמעות היא שגם האתגר האזרחי יוטל לפתח כוחותינו והוא לא יהיה קל.
קודם פירוז אחר כך שיקום
נתניהו קובע עיקרון חשוב נוסף, לפיו, "שיקום הרצועה יתאפשר רק לאחר השלמת הפירוז ותחילת תהליך הדה-רדיקליזציה". רעיון נכון, אלא שהוא לא נשמע בפעם הראשונה. גם אחרי הסבבים הקודמים מול חמאס, ישראל התחילה את הדרך עם דרישה לפירוז. בפועל, מהר מאוד ויתרנו על עמדותינו והזרמנו לעזה אספקה אינסופית ששימשה את חמאס להתעצמות מחודשת. למעשה, כך קורה אפילו בימי מלחמה אלה. ישראל ביודעין מאפשרת גישה לחמאס לסחורות שנכנסות לרצועה.
מעבר לכל הצעדים הטכניים שנתניהו מונה, ישנו עוד היבט אחד, שהתוכנית לא נוגעת בו, והוא אותה יממה נוראית שפתחה עלינו את שערי הגיהינום. מה עושים איתה? מה הלקח שעולה ממנה? מה תובנת הדורות שאנחנו צריכים להנציח מכאן והלאה לנוכח הזוועות שהביאה איתה? כי יהיה אשר יהיה המענה צבאי-ביטחונו עברנו יום אחד של שואה, שחשבנו שכבר לא יכולה לקרות, והיא קרתה למרבה התדהמה כאן בארץ ישראל. הכריתה הקשה הזו של עוטף עזה חייבת להצמיח משהו אחר, משהו נוסף לשיקום החבל שנחרב, משהו שיבהיר לאויבינו ולנו, ולעולם, שפלצות כזו לא תקרה שוב, משהו שהוא מעבר לפתרונות מעשיים, אלא יש בו אמירה מהדהדת לנצח היהודי.
לטעמי שלי לפחות, אחיזה התיישבותית עמוקה ברצועת עזה היא חלק מאותו משהו נוסף. בסוף, המלחמה בינם ולביננו היא על שטח והתיישבות יהודית בעזה, תצרוב לתמיד בתודעת המקומיים שם שישראל לא הולכת לשום מקום. זה יהיה הניצחון האמיתי, אשר יש לקוות שרוב עם ישראל ישתכנע בנחיצותו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו