אלפי טונות של חימושים במשלוחים ישירים, ביקורים סדירים של כל בכירי הממשל האמריקני כמעט בכל שבוע, עשר שיחות טלפוניות, שלוש פעמים וטו במועצת הביטחון של האו"ם, שתי נושאות מטוסים, וביקור אחד חם מאוד של נשיא המעצמה כאן - ברגעיה הכי הקשים של מדינת ישראל.
כשרוצים למסגר את יחסי ישראל־ארה"ב אל מול ארבעה חודשים של מערכה רב־זירתית, שכוללת מלחמה בעזה ומלחמה בעצימות נמוכה בצפון - לא הצהרות המנהיגים הן שמשרטטות את התמונה, כי אם המעשים.
תמיכה מתמשכת בחימושים, אל מול נכונות ישראלית להמשיך לספק דלק לאויבינו בזמן המלחמה רק כי ביידן ביקש. גב אמריקני במועצת הביטחון, בתמורה לעיצוב המלחמה כאן תוך "מגבלות אמריקניות".
ההדדיות־לכאורה נמדדת במהלכים הישראליים בשדה הקרב, שנועדו לאותת לממשל הדמוקרטי בארה"ב כי מדינת ישראל אינה כפויית טובה אל מול התמיכה האדירה במלחמה. לא רק נתניהו אומר את זה כבר חודשים, אלא גם סמוטריץ', שהממשל מחרים, ואפילו הרמטכ"ל, שלא אמור לתת את ליבו לזירה המדינית.
בישיבת הממשלה שהתקיימה בשבוע שעבר, הרצי הלוי אמר לשרים הנדהמים את המשפט הבא, כשנשאל שוב על העברת הסיוע: "בלי ארה"ב במועצת הביטחון - יהיה לנו קשה לפעול". בפועל, כדי להבין את חשיבות התמיכה האמריקנית בישראל לאורך החודשים האלה - מספיק לפגוש בחברי ועדת החוץ והביטחון החסויה, או בשרי קבינט המלחמה. מדובר ביותר ממחוות בין ידידות - זו הצלת חיים.
ביידן רוצה קצת שקט
לצד התמיכה האדירה, ארה"ב גם טמנה את ידיה עמוק בניהול המלחמה. לא פעם הגיעו בכירי הממשל לישראל והשתתפו בישיבות קבינט המלחמה, עד שבישראל הבינו איך זה נראה, והחלו למתג את פגישות האמריקנים עם הקבינט כפגישות עם "שרי הקבינט", ולא כהשתתפות בקבינט.
כפי שנחשף ב"ישראל היום", המעורבות האמריקנית הגיעה עד כדי בקשת מזכיר המדינה האמריקני בביקורו האחרון להיוועד עם הרמטכ"ל בארבע עיניים. ככל שמתקרבת מערכת הבחירות בארה"ב - הלחץ בממשל הדמוקרטי גדל, והמסר שמועבר לישראל חוזר על עצמו בכל מיני הטיות: הגיע הזמן לארוז את האירוע.
המטרה שביידן ניסה לקדם בשיחה האחרונה והמתוחה שלו עם נתניהו היתה זהה לזו שניסה להביא לכאן בלינקן בשבוע שעבר, ושינסה להביא גם יועץ אחר של ביידן, ברט מקגורק, בסוף השבוע הזה - הפסקת אש בעזה, החזרת חטופים, הסכם בלבנון ואולי התמשכות הפסקת האש עד קץ הימים. בתמורה ישראל תקבל נורמליזציה, הפלשתינים יקבלו מדינה וביידן יקבל קצת שקט מהבייס שלו, שהולך שמאלה בכל ענייני המזרח התיכון וישראל.
למכור לבייס "מזרח תיכון חדש" יביא לו תמיכה רחבה יותר מאשר "ישראל חייבת להגן על עצמה". מבחינת האמריקנים, ההזדמנות הזו מונחת לפתחה של ישראל, וכל מה שהיא צריכה זה להגיד "רוצה אני". אך גם לממשל הדמוקרטי נראה שיש נטייה להתאהב ברעיון האידיאלי של שקט מובטח, על פני הציווי ההישרדותי להשמיד את חמאס ולהבטיח שמערכה דומה לא תיפתח עלינו מצפון.
אז איך מתנהלת מערכת היחסים המורכבת הזו? ממש לא בכותרות. ביידן הוא תומך מובהק של ישראל, חלק מאנשיו קצת פחות, ובכל מקרה, ככל שהזמן מתרחק ומראות הטבח מתעמעמים בזיכרון הבינלאומי, שעון החול המדיני שלנו למלחמה מתהפך והסבלנות מתקצרת - אך הידידות והערבות לביטחונה של ישראל לא תמו.
מפחיתים את התלות
רק אמש הטילה ארה"ב במועצת הביטחון וטו שלישי במספר מאז תחילת המלחמה, על הצעה נוספת שנועדה לבלום אותה. לצד הסיוע האדיר ישראל גם מחשבת את יכולותיה, ועברה בחודש האחרון לניהול כלכלת חימושים שתפחית את התלות באמריקנים, אחרי שפעם אחת נעשה ניסיון להצר את צעדינו באמצעות האטת קצב המשלוחים.
בסופו של דבר, ישראל חייבת להיות אחראית לגורלה שלה. לצד הצורך בדיפלומטיה ובתשלום מחירים לצורך שימור ההגנה על ישראל בזירה הבינלאומית, החישוב האסטרטגי במהלכים הבאים חייב לשרת את שלמות המדינה ואת ביטחון אזרחיה.
הרצון האמריקני ל"עסקה בכל מחיר" יידרש לפגוש כאן מנהיגות נחושה לטובת עסקה, החזרת החטופים, אבל גם להשלמת חיסול המבנה הארגוני של חמאס ולהבטחת ביטחון תושבי הצפון, שלא יוכלו לחזור לבתיהם בעוד חיזבאללה יושב על הגדר וממתין ליום פקודה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו