הטרור הפלשתיני צמח על ברכי אונר"א

אבא אבן עוד הספיק להכניס באוטוביוגרפיה המרתקת שלו, שיצאה ב־1978, את הקביעה שסוכנות הפליטים של האו"ם, אונר"א, משתמשת ברשת בתי הספר שלה בספרי לימוד של מדינות ערביות, ואלה מלאים בהסתה ובשנאה כלפי מדינת ישראל והיהודים. אלא שלפי מי שחוקרים את הנושא עשרות שנים, כמו דוד בדין, אין כמעט דרך לפרק את סוכנות הפליטים הזאת. יותר קל לפרק את ישראל.

המימון של הסוכנות מגיע ישירות מ־67 מדינות בעולם. זה לא עובר דרך האו"ם אלא מגיע ישירות לאונר"א. הצעדים שננקטו השבוע אינם בדיוק ביטול המימון אלא הפסקה זמנית. טראמפ קיצץ בזמנו בצורה דרסטית את התקציב שארה"ב מזרימה לסוכנות. לפי דוד בדין, קיים עכשיו הסכם בין ארה"ב לאונר"א שלפיו גם בשנתיים האחרונות הכסף מועבר לנאמנות. תקציב אונר"א השנתי הוא 1.6 מיליארד דולרים, מתוכם 350 מיליון אמריקניים. 58% מהכסף מופנה לחינוך - כך שמהפכה בחינוך יכולה להיות נקודת התחלה לטיפול בארגון.

אונר"א מסמלת את נצחיותו של הפליט הפלשתיני. תינוקות נולדים בבית החולים שיפא דור אחר דור ונרשמים כפליטים. זה כבר דור שלישי, רביעי, אולי חמישי. בהנצחת מעמד הפליט היא שותפה בליבוי האש של חלום ה"שיבה" שפירושו חיסול מדינת ישראל. היא הקשר המעשי בין האימפריה הדיפלומטית הפלשתינית לאו"ם. כל מי שעוסק בנושא יודע שהייחודיות של מעמד הפליטות הפלשתיני הוא בהמשכיות שלה. מלחמות בעולם באות והולכות. יש פליטים. הם מטופלים משך זמן מסוים, אבל אין להם מעמד נצחי.

העיתונאית האגדית מרתה גלהורן, שהיתה באופן זמני גם אשתו של ארנסט המינגוויי, ערכה סיור היסטורי בכל אתרי הפליטים הפלשתינים ב־1961. 13 שנים אחרי מלחמת השחרור זה כבר נראה לה מוזר שהם נחשבים פליטים. היא גם כפרה בעצם ההגדרה של אותם פלשתינים עקורים כפליטים. אלה לא היו הפליטים שהיא זכרה ממלחמת ספרד, ממלחמת העולם השנייה או ממלחמת קוריאה. פליט במלחמות של המאה ה־20 נדד על פני מאות ואלפי קילומטרים מביתו המקורי. הפליטים הפלשתינים נדדו עשרות בודדות של קילומטרים, ורבים מהם גם לא יצאו מתחומי ארץ ישראל, אלא רק הצטופפו ליד יישובים ערביים מבוססים ביו"ש וברצועת עזה כמובן.

תחת המנגנונים של אונר"א צמחו ארגוני הטרור הפלשתיניים מאז שנות ה־50. הסוכנות גידלה במידה רבה לא רק דורות של פליטים, אלא גם דורות של מחבלים השואפים להיות "שאהידים", רוויי רגשות נקם, קנאה ושנאה. הדרך לשינוי מצב רדיקלי, או דה־רדיקליזציה, כמו שנתניהו קורא לזה, מתחילה בביטול מוחלט של תוכנית הלימודים של אונר"א, שמבוססת על ג'יהאד, הפיכת התלמיד לקורבן קדוש וטיפוח האמונה "בזכות השיבה באמצעות מאבק מזוין". כמו כן, הפסקת השימוש במערכת של אונר"א לצורך אגירת נשק ואימון ילדים לקרב - בעוד זו מחויבת לחינוך לשלום; הנגשת האופציה של יישוב מחדש של דור 4 ו־5 של "פליטים" במקומות שאינם עזה; וכמובן לפני חידוש המימון וההתניות הכרוכות בו, יצירת מנגנון שקיפות לשימוש בתקציבי הארגון.