היום שאחרי: לישראל ארבע אפשרויות קיימות | סקירה מלאה

באיחור רב מדי, ואחרי לא מעט זיגזוגים, לחצים ואיומים, צפוי להתכנס היום הקבינט המצומצם והמורחב לדון בסוגיית "היום שאחרי" בעזה.

זה דיון שחשיבותו גדולה מעצם קיומו, ראשיתו של תהליך שבסיומו אמורה ישראל לעצב במו ידיה את גורלה מול רצועת עזה. הימנעות ממנו, כפי שהציעו פוליטיקאים ופובליציסטים שונים, היתה גורמת נזק כפול: היא לא היתה מאפשרת לנתב את מהלכי צה"ל (והמהלכים המדיניים המשלימים) להשגת התוצאה המקווה בשלב הרביעי והאחרון של המלחמה, והיא היתה מותירה פתח לתוצאת סיום אחרת שתהיה פחות רצויה לישראל.

התובנות האלה כל כך אלמנטריות, עד שמתעורר חשד שניסיונם של כמה שרים (בהובלת בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר) לטרפד את הדיון נובע מכך שהם לא רוצים שהמלחמה תסתיים, או שהם רוצים שהמלחמה תסתיים בשליטה ישראלית מוחלטת על עזה. שתי התשובות גרועות באותה המידה, והן מלמדות שלא חשיבה אסטרטגית מובילה אותם אלא קנאות דתית־משיחית שבשמה הם מבקשים לגרור את מדינת ישראל כולה אל פי תהום.

לישראל אין מה לחפש בעזה. היא צריכה לנצח את המלחמה מהר ככל שתוכל בשני הפרמטרים שהגדירה לעצמה - הפלת שלטון חמאס ופגיעה קשה ביכולותיו הצבאיות, לצד השבת החטופים - ולשוב לגבולה, תוך שתשמר לעצמה חופש פעולה מבצעי בשטחי הרצועה ומרחבי ביטחון ממערב לגדר, ותוך שתפעל לפירוז הרצועה ולמניעת הברחות וייצור אמל"ח. את השליטה האזרחית ברצועה עליה להותיר לאחרים, ולא לשקוע בדאגה לחינוך, רווחה, בריאות, תשתיות ומקומות תעסוקה ל־2.2 מיליון עזתים עניים ועוינים.

האופציות שעל השולחן

יש מעט מאוד גורמים שיתנדבו לשלוט ברצועה ביוזמתם, בוודאי כשלכאב הראש העצום הזה מתלווה גם הצורך בשיקום הרצועה, שנאמד בעשרות מיליארדי דולרים. הגורם הראשון הוא חמאס, שישראל כמובן מסרבת (ובצדק) לאפשר לו להמשיך לשלוט, גם במתכונת מוחלשת או שונה, בידיעה שהחלש יהפוך יום אחד לחזק ואחר כך למאיים.

הגורם השני הוא הרשות הפלשתינית במתכונת כזאת או אחרת (המודל המוצע הוא רשות פלשתינית מחודשת: Reformed Palestinian Authority). ארה"ב, שדוחפת את הרעיון הזה, מציעה איתו גם חבילה נדיבה של כסף סעודי/אמירותי, ואולי אפילו דיל גדול יותר שיכלול גם הסכם נורמליזציה עם סעודיה.

הגורם השלישי הוא צוות מומחים בינלאומי, שספק אם יש יכולת מעשית להקימו וספק גדול יותר אם עזה לא תשקע תחתיו לאנרכיה דמוית סומליה. כיוון כזה עלול להיות מסוכן אם גם יתלווה אליו כוח בינלאומי שיוקם לכאורה כדי להגן על הרצועה, אבל בפועל תרומתו תהיה שולית (כפי שקרה לכוחות יוניפי"ל בלבנון).

הגורם הרביעי הוא, כאמור, ישראל עצמה. ראש הממשלה, בנימין נתניהו, כבר הבהיר שזה לא עומד על הפרק, וגם התוכנית הרשמית שאושרה לא מרמזת על כיוון כזה. היא קובעת שבסיומו של השלב השני של המלחמה, שבו צה"ל נמצא כעת, יחל השלב השלישי של פשיטות וסיכולים, ולאחריו יגיע השלב הרביעי של העברת האחריות לגורם אחר. במערכת הביטחונית מזהירים זה זמן כי בהיעדר תוכנית מסודרת ליום שאחרי, עלול צה"ל לחזור אחורה: במקום לעבור מהשלב השלישי לרביעי, לשוב מהשלב השלישי לשני.

תביעה בסיכון גבוה

לתוכנית כזאת חשיבות נוספת שהתחדדה בימים האחרונים, על רקע תביעתה של דרום אפריקה לבית הדין הבינלאומי בהאג בדרישה שיקבע כי ישראל מבצעת בעזה רצח עם. הדרום־אפריקנים נשענים בעתירתם, בין היתר, על שלל התבטאויות חסרות אחריות של פוליטיקאים ישראלים, שמהן ניתן היה ללמוד שפניה של ישראל להשמדת עזה ולכיבושה המוחלט. לישראל אין דרך לתקן את שנאמר, אבל באמצעות תוכנית סדורה להמשך היא בהחלט יכולה להבהיר שכל מהלכיה מכוונים נגד חמאס ושלטונו - ולא נגד הרצועה ותושביה.

לתביעה של דרום אפריקה יש פוטנציאל מסוכן מאוד. היא עלולה להוביל לצו שידרוש הפסקה מיידית של המלחמה שסנקציות בצידו, והיא עלולה לאיים באופן אישי על בכירים בדרג המדיני והביטחוני. כדי להיאבק בה זקוקה ישראל לכל טיפת אשראי בינלאומי שיש לה, ובעיקר לסיוע מהאמריקנים, שזקוקים מצידם ל"משהו" שישמש אותם מול הביקורת הפנימית והעולמית הגוברת על ישראל. ה"משהו" הזה הוא בין היתר סוגיית "היום שאחרי", שמטרידה מאוד את הממשל בוושינגטון.

התשובה הישראלית לבית הדין צפויה לכלול גם הפניה לבית המשפט העליון בארץ, תוך התחייבות שכל מקרה של חריגה שבוצעה בלחימה יידון בפניו. בעבר זה הספיק כדי להציל את ישראל מערכאות משפטיות בינלאומיות, וצריך לקוות שעצמאותו של בית המשפט וההערכה הרבה שיש כלפיו בחו"ל תעמוד לישראל גם כעת. מי שהתגוללו שלשום על פסיקת בג"ץ בסוגיית ההתגברות עשויים לגלות שהיא לא רק הגנה על הדמוקרטיה, אלא גם הגנה על המדינה ועל מפקדיה וחייליה במובן הרחב ביותר.