אי אפשר "בכל מחיר" וגם "ביחד ננצח": עלינו לצעוק בלי להתבייש - מטרת המלחמה היא קודם כל הכרעת חמאס

דילמת החטופים דומה להחריד לדילמות שהטריפו את אבותינו. כאז כן עתה יהודים נחטפו מבתיהם או בדרכים, והמנהיגים נתבעו להכריע: חיי היחיד או הגנת הרבים • על גלעד שליט שילמנו בדם אלפים. אם נעדיף את החזרת החטופים על פני ניצחון במלחמה - נשלם בדמם של רבבות

לוחמים בעזה, ארכיון. צילום: רויטרס

חנוכה הוא מועד שנוי במחלוקת. פולמוסים ליוו את לידתו, עיצבו את דמותו וממשיכים להינטש סביבו עד היום.

הדלקת נר ראשון בכיכר החטופים // צילום: משה בן שמחון

המנהיגים אומרים לנו שאפשר גם וגם. אבל אנחנו יודעים שהיו לנו ויהיו לנו מצבי או-או - או חיי חטופים או הכרעת חמאס - ושנהיה חייבים להחליט איזה 'או' בוחרים ועל איזה 'או' מוותרים

המחלוקת הכי מפורסמת נולדה רק לפני כ־100 שנים. הוגי הציונות, שחוללו ביהדות מהפכות מפליגות, החזירו לחנוכה סיפור קדום על מלחמת גבורה של מעטים מול רבים וטשטשו את הסיפורים והתפילות שראו בחנוכה חג של נס אלוהי ("נס לא קרה לנו / פך שמן לא מצאנו").

דילמות של מלחמה

האם באמת המכבים היו אז מעטים מול רבים? למי אכפת? זו התרבות שלנו, זה הסיפור שלנו. כמו שאומר אחד העם במאמרו על משה רבנו: אנחנו לא יודעים אם באמת יצאנו ממצרים. זו אמונה, לא ידיעה. אבל הסיפור הזה הפך אותנו למה שאנחנו. בזכותו הנחלנו לאנושות את הערכים הכי נעלים: חופש, שוויון, שבת, מתנות עניים, גר, יתום, אלמנה. לא הצמחנו את המיטב הזה בגלל שהיינו או לא היינו עבדים, אלא בגלל שאנו מספרים שהיינו עבדים.

בפסח אנחנו חוגגים יום הולדת, בחנוכה אנחנו חוגגים "רק" ניצחון. סיפור המכבים לא חשוב ומרכזי כמו סיפור יציאת מצרים, אבל המלחמה שלו יותר רלוונטית.

בפסח אלוהים עשה בשבילנו את כל העבודה – הוא זה שהיכה, שהטביע, שהושיע. בחנוכה נלחמנו במו ידינו – הקמנו צבא, הקזנו דם, הקרבנו, נהרגנו. אלוהים עמד לימיננו, כן, אבל אם לא היינו נלחמים לא היה לו איך לעזור לנו.

משפחות החטופים בהדלקת נר ראשון של חנוכה בסימן: "מאירים לחטופים" // הקרן למורשת הכותל המערבי

פסח הוא חג פשוט. אין בו פולמוסים, אין בו ויכוחים, אין בו דילמות. אפילו עם חובב מחלוקות כמונו לא מצא בו על מה לריב. ואילו חנוכה הוא חג לא פשוט, דווקא משום שהמלחמה שלו הייתה אנושית.

במלחמה אנושית יש דילמות שמעוררות מחלוקות לא פשוטות. לפעמים המחלוקות מתפרצות בשעת הקרב, ולפעמים בשוך הקרבות. אין מלחמה בלי דילמות, ואין דילמות בלי חילוקי דעות.

עם ישראל לא נלחם מאז מרד בר־כוכבא ועד תש"ח, אבל דילמות של מלחמה העסיקו את חכמינו לאורך כל הדורות. דילמת החטופים, למשל, שעד השבת השחורה הטריפה אותנו "רק" בעיתות מלחמה, דומה להחריד לדילמות שהטריפו את אבותינו בכל התקופות והמקומות.

כאז כן עתה, יהודים נחטפו מבתיהם או בדרכים, והמנהיגים נתבעו להכריע בין חיי היחיד לעומת הגנת הרבים. אם תביעות אויביהם לא יתמלאו, החטופים יירצחו – ואם התביעות יתמלאו, אויביהם יחטפו עוד ועוד יהודים.

ההרס בכפר עזה, אחרי חדירת מחבלי חמאס, צילום: איליה יגורוב

אני מזדהה עם משפחות החטופים ומבינה את המפגינים ואפילו את הכתבים והשדרים. אבל מנהיגים אמורים לעשות את מה שהעם צריך ולא את מה שהעם או חלקים ממנו רוצים

מה עושים? איך מחליטים?

גם וגם

כשעשיתי את צעדיי הראשונים מחוץ לחברה החרדית גיליתי להפתעתי כי מקור ההשראה הכי חזק שלי הוא טוביה החולב.

לפני 40 שנים כל היהודים האשכנזים במדינתנו קוטלגו לשלוש קבוצות: חילונים – דתיים – חרדים. צעירה אשכנזייה שמצטטת את אבותיה האדמו"רים, אבל מסרבת להינשא לחסיד, שלומדת הלכה אבל לובשת מכנסיים, שאומרת "ברוך ה'" אבל נוסעת בשבת, צעירה כמוני נחשבה בימים ההם מתוסבכת, מבולבלת, חסרת עמוד שדרה.

מה זה הסתירות האלה? עד מתי תפסחי על שתי הסעיפים? היום כבר לא שואלים. רוב הציבור הישראלי מסורתי בלי קשר לעדה. אבל בימים ההם רק הספרדים יכלו להיות מסורתיים.

התביישתי בעצמי, לא הבנתי את עצמי. ואז, מתוך תהומות המבוכה, מצאתי לי את טוביה החולב, אשכנזי כמוני, שבכל פעם שעומדת לפניו דילמה הוא אומר לעצמו "מצד אחד – מצד שני", מעלה נימוקים לכל צד ומוצא דרך משלו לשלב בין שני הצדדים. אז מה אם הוא דמות בדויה? הוא כל כך אותנטי.

אני כמוהו. לא רוצה ולא יכולה להיות "או-או". בכל צד יש דברים שמושכים אותי, שמתאימים לי. החיים מורכבים. הזהות שלי מורכבת. אני "גם וגם".

שחרורה של מיאה ליימברג משבי חמאס, צילום: ללא

מי שתובעים לשחרר את החטופים "בכל מחיר" אומרים בעצם שדמם יקר יותר מדם ילדינו ונכדינו. מותר להגיד את זה. מותר להפגין למען זה. אבל בואו לפחות נודה שזה מה שזה

טוביה החולב העניק לי את הכוח לא להיכנע לתכתיבי "או-או" של מוצאי האשכנזי. ככל שרכשתי יותר ידע ביהדות התגלו לי עוד ועוד מקורות שמצדדים בגישת ה"גם וגם" (למשל, של בית הלל). אבל בגיל 20 היה לי רק טוביה.

או – או

"גם וגם" מנחה אותי לא רק בזהותי היהודית, אלא בכל תחומי החיים. בדברים לא חשובים כמו סוגי אוכל, בדברים קצת חשובים כמו טעם ספרותי, ובדברים ממש חשובים כמו מוסר וערכים.

ולמרות שאני גם וגם בשורש נשמתי ובכל הווייתי, יש בחיי דברים של "או - או". גם לטוביה החולב היו. כשבתו ביקשה להינשא לגוי הוא התחיל להגיד לעצמו: "מצד אחד – מצד שני", אך מייד התנער וצעק: "לא! פה אין צד שני!!"

לטוביה היו דברים של או - או. וגם לחז"ל, מייסדי היהדות, היו. רוב המקורות שלנו מצדדים בשילוב ערכים שנראים על פניהם בלתי ניתנים לגישור, אבל כולם מודים שיש דברים שאסור להתפשר בהם.

הדוגמא הכי ידועה היא בנושא פיקוח נפש. מותר וצריך לעבור על כל המצוות בשביל להינצל (שהרי אם נחיה נוכל לקיים עוד הרבה מצוות). אבל יש חטאים שאסור לעשות, ויהי מה: רצח, ניאוף, עבודה זרה. בשלושת החטאים הללו אין גם וגם. או שנקיים את המצוות הללו או שלא נהיה יהודים, לא נהיה ישראלים, לא נהיה אנושיים.

אמילי הנד פוגשת את אביה לאחר שחרורה, צילום: אי.אף.פי

הכלל של "ייהרג ובל יעבור" אומר לנו בעצם קיומו שאפילו תרבות שוחרת פשרה כשלנו יודעת שיש בחיינו מצבים של או – או.

המשמעות של "בכל מחיר"

ואחרי כל ההקדמה הזו אני מעיזה לחזור אל דילמת החטופים. ההכרעה קשה מנשוא. לפעמים אני מקנאה במקבלי ההחלטות. מנהיגים יכולים להשפיע ולחולל שינוי יותר מכל ספר שאעבוד עליו חמש שנים.

אבל בימינו אלה אני מודה לאלוהים שנתן לי תשוקת הוראה וכישרון כתיבה, ולא יצר פוליטי. כמה טוב שאני לא צריכה לבחור בין החזרת חטופים לשיקולי לחימה.

המנהיגים אומרים לנו שאפשר גם וגם. הנה, בזכות הלחימה חמאס הסכים לשחרר 100 חטופים. אבל אנחנו יודעים שהיו לנו ויהיו לנו במהלך המלחמה מצבי או-או – או חיי חטופים או הכרעת חמאס – ושנהיה חייבים להחליט איזה 'או' בוחרים ועל איזה 'או' מוותרים.

גם המפגינים ולובי משפחות החטופים יודעים שאי אפשר 'גם וגם' ותובעים ממקבלי החלטות להחזירם "בכל מחיר" ולהכריז שזו המטרה העליונה של המלחמה. אני תוהה אם בסתר ליבם הם מבינים שיש מחירים שלא נוכל לשלם.

הפגנת הורי גלעד שליט ופעילים 31.10.2010, צילום: דודי ועקנין

אני לא הבנתי. לא רציתי להבין. בעבר הצטרפתי למאבק למען שחרור גלעד שליט וזעקתי מעל הבמות: עכשיו, מייד, בכל מחיר.

חטאתי. טעיתי. הטעיתי

אני לא הבנתי. לא רציתי להבין. בעבר הצטרפתי למאבק למען שחרור גלעד שליט וזעקתי מעל הבמות: עכשיו, מייד, בכל מחיר.

חטאתי. טעיתי. הטעיתי. אם הייתי צריכה לקבל את ההחלטה - אני משערת שהייתי שואלת את המומחים כמה בני אדם עלולים למות תמורת גלעד שליט אחד. אבל כשאני כותבת או מדברת אני לא חייבת ללמוד את כל הפרטים.

מותר לי לטעות. אני רק מורה וסופרת. אני לא ראש הממשלה.

הכרעת חמאס הכרחית לקיומנו

על שחרור גלעד שליט שילמנו ב־12 השנים שעברו מאז בדמם של אלפים. אם נעדיף את חיי החטופים על פני הכרעת חמאס נשלם בדמם של רבבות.

המפלצות הסדיסטיות שמקיפות אותנו תמיד יחכו לשעת כושר ויקומו עלינו לכלותנו. פעם האמנתי בתמימותי שהם בני אדם כמונו, שרוצים את מה שאנחנו רוצים. היום אנחנו יודעים שתורתם אינה תורתנו, תרבותם אינה תרבותנו, ערכיהם אינם ערכינו. אצלנו יש קדושת החיים – ואצלם יש קדושת המוות.

תיעוד ממצלמת גוף שנמצאה על גופת מחבל החמאס שחוסל על ידי לוחמי צה"ל 931 // דובר צה"ל

הכרעת חמאס היא תנאי הכרחי לקיומנו. אם לא ננצח במלחמה הזו, הילדים והנכדים שלנו לא יוכלו לחיות בארץ הזאת.

מי שתובעים לשחרר את החטופים "בכל מחיר" אומרים בעצם שדמם יקר יותר מדם ילדינו ונכדינו. מותר להגיד את זה. מותר להפגין למען זה. אבל בואו לפחות נודה שזה מה שזה. אי אפשר להגיד גם "בכל מחיר" וגם "ביחד ננצח".

מקבלי ההחלטות מרגיעים אותנו שאפשר. גם בעסקת שליט הרגיעו אותנו שאפשר. אמרו שהצבא שלנו מספיק חזק כדי להתמודד עם 1,000 אסירים משוחררים עם דם על הידיים.

קודם כל ולפני הכל - הכרעת חמאס

הייתי רוצה שמגישי החדשות יפסיקו להיישיר מבט מצועף למצלמה ולזעוק: תשחררו אותם עכשיו. אבל מותר להם, כמו שלי היה מותר. 

בני משפחות החטופים בדיון של ועדת הבריאות של הכנסת, צילום: אורן בן חקון

הייתי רוצה שהמפגינים לא יצעקו תשחררו אותם עכשיו. אבל מותר להם, כמו שלי היה מותר.

זה בוודאי מותר למשפחות. אם הייתי במקומן הייתי הופכת את העולם ולוחצת על הממשלה והקבינט והשרים לשחרר אותם בכל מחיר. לא הייתי כמו האבא הגיבור צביקה מור. אין לי את הגבורה שלו.

אני מזדהה עם המשפחות ומבינה את המפגינים ואפילו את הכתבים והשדרים. אבל מנהיגים אמורים לעשות את מה שהעם צריך ולא את מה שהעם או חלקים ממנו רוצים.

הפגנות לשחרור החטופים, בכניסה לקריה בתל אבי, צילום: גדעון מרקוביץ'

ואל תגידו לי שאת ההעדפה הזו יכול היה לעשות רק מנהיג כמו בן־גוריון, ואיפה ישנם עוד מנהיגים כמו האיש ההוא. אם נעז להשמיע קולות חזקים נגד ה"בכל מחיר" ולצעוק בגלוי ובלי להתבייש שמטרת המלחמה היא קודם כל ולפני הכל הכרעת חמאס, זה יעזור למנהיגינו להבין שלא כל העם רוצה את מה שהשדרים והכתבים והמפגינים רוצים.

לעמוד מול זעקת המשפחות

בשעת מלחמה אני רוצה לחבק, לתמוך, לאהוב. קשה לי מאוד לדכא את רגשותיי לאחיי ולאחיותיי החטופים ולכתוב טור שקורא להעמיד את הכרעת חמאס מעל החזרתם. ואם לי קשה לכתוב, אני לא יכולה בכלל לדמיין כמה זה קשה למקבלי ההחלטות.

אבל אתם המנהיגים שלנו. אתם חייבים לעמוד מול הלחץ הציבורי ומול זעקות המשפחות ולהודות: או החזרת החטופים או הכרעת חמאס.

שני היעדים חשובים. אנחנו רוצים את שניהם. הלוואי שהיה ניתן. אבל אם וכאשר תהיה ביניהם התנגשות (ובהחלט תהיה), אתם, מנהיגינו, צריכים להיישיר אלינו מבט ולהגיד בגלוי ובפה מלא את מה שטוביה אמר: פה אין צד שני.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר