"למה אף אחד לא בוכה על מי שבעזה?": הנאום הנוקב באו"ם של אם החטוף

"הבנתי שמשהו נורא קרה": לאחר שבנה היחיד נחטף לעזה במהלך המסיבה ברעים בשביעי באוקטובר, רחל גולדברג פולין, אמו של הרש, נאמה אמש (רביעי) בפני האו"ם וסיפרה להם את הסיפור הטרגי של בנה. היא קראה למנהיגי העולם לסייע בהחזרת החטופים: "כל אחד צריך לשאול את עצמו אם הוא הומיני או שהוא מוקף בשנאה"

"שמי רחל ואני אמא של הרש גולדברג פולין, הוא בני היחיד. הפעם האחרונה שראיתי אותו היה בשישי בערב - השישי באוקטובר", היא סיפרה. "אנחנו ישראלים אמריקנים וחיים בירושלים עם הרש ושתי בנותינו. בשעה 23:00 הרש לקח את התיק שלו, נישק אותי ואת ג'ון, הלך לבקר את חבר ילדותו והם התכוונו ללכת לפסטיבל, שבאופן אירוני נקרא פסטיבל של אחדות ואהבה".

"בבוקר שתיתי כוס תה, כשהאזעקות החלו בירושלים. ג'ון כבר עזב לבית הכנסת, מהר הערתי את בנותינו והלכנו יחד לממ"ד. אחרי עשר דקות יצאנו מהממ"ד ולמרות שבשבת אינני נוהגת להשתמש בטלפון, פתחתי אותו כדי לוודא שהרש בסדר".

גיהנום במיגונית

"מייד קפצו לי למסך שתי הודעות מ-08:11 דקות שם נכתב: 'אני אוהב אותך' ו'אני מצטער' ומייד הבנתי שמשהו נורא קרה", היא סיפרה על הרגעים הקשים. "כאשר החלה הזוועה במסיבה, הרש הצליח לברוח למקלט בצד הדרך ולהסתתר בפנים, מחבלים של חמאס החלו להשליך מפתח הדלת רימונים, לאחר מכן הם השליכו אר.פי. ג'י וירו צרורות.

"רוב הנערים שהסתתרו באותו מקלט מתו בשלב זה. כמה פצועים התחבאו מתחת לגופות המתים ודימו עצמם מתים. מעדויות אנו יודעים שהרש ושני צעירים הורו לעמוד וכאשר הרש עמד ידו הייתה קטועה מהמרפק. איך שהוא הוא הצליח לאלתר איזו חבישה ולצאת יחד עם שני הצעירים. הם הושלכו לטנדר של חמאס לכיוון עזה.

סימן חיים אחרון

"הסימון האחרון מהרש היה בתוך עזה ב-10:25. קיבלנו וידיאו שרואים את הרש נכנס לטנדר עם דימום היכן שפעם הייתה ידו. כל זה היה לפני עשרה ימים ומאז אנחנו לא יודעים דבר. התחננו בפני הצלב האדום ומכל שאר הארגונים ההומניטארים לברר לשלומם של החטופים מ-33 מדינות שונות מהעולם שנפגעו כמו הרש. תינוקות, סבתות או רות, חולת ניוון שרירים, שנלקחה ללא כיסא הגלגלים שלה לעזה. אבל הבקשות שלנו לא נענו.
אני גרה, ביקום נפרד מכם. זה נראה כאילו אנו גרים באותו המקום, אך אני כמו כל האמהות והאבות, הבני זוג, הילדים, האחים של החטופים, חיה ביקום אחר".

"אנו נשאלים מדי יום בשאלה האכזרית - מה אתכם? - על אף שאין כל כוונה להתאכזר. תדמיינו את אמא שלכם, שמוצגות בפנייה רק שתי אפשרויות, או שבנה מת או שידו נקטעת, הוא נחטף באיומיי אקדח לעזה ואף אחד לא יודע איפה הוא או אם הוא דימם למוות. תדמיינו את אמא שלכם. זאת התשובה שלי לשאלה מה שלומי. זה מה שכולנו, ביקום שלנו מרגישים. יקום שמעבר לכאב, יקום ללא שינה, יקום של דמעות.

"יש יותר מ-200 חטופים בעזה כרגע - איפה העולם? אנחנו המשפחות של יותר מ-200 משפחות ביקום אחר של יגון, אבל איפה אתם? למה אין אף אחד שבוכה על החטופים? למה אף אחד לא דורש מחמאס רק הוכחה של חיים? זאת קטסטרופה הומנית עולמית. כשאנשים כועסים רק כאשר לצד אחד נרצחים תינוקות, ולא לצד השני, המצפון שלהם שבור וההומיניאות שלהם שבורה. כל אחד צריך לשאול את עצמו אם הוא הומיני או שהוא מוקף בשנאה.

"אני מבינה ששנאת האחר, כל אחר, זה קל, אבל שנאה לא עוזרת.
אני יודעת שישראל נזהרת בתקיפותיה לא רק בגלל שיש בעזה חטופים, אלא כי ישראל יודעת שיש אזרחים בעזה. זאת הסיבה מדוע ישראל מזהירה את תושבי עזה לפני תקיפה, כאשר שום אזהרה לא ניתנה לנשים, לתינוקות, לילדים ולחוגגי האהבה בשביעי באוקטובר. מלחמה וקונפליקטים תמיד פוגעת בחפים מפשע וזה מדוע מלחמה היא עניין אכזרי והרסני. אנחנו רואים את זה ברחבי העולם. במלחמות כאב, לעולם אין מנצחים.

"דבר אחד נתן לי תקווה.  אחד העדים סיפר לי שכאשר החלו הפצצות וכל הצעירים קפצו לממ"ד, היה שומר אחד שרץ לממ"ד, וכשמחבלי חמאס סגרו על המקום הוא ביקש מהם לשמור על השקט ולצאת החוצה לדבר עם חמאס. הוא אמר להם: 'אני ערבי מוסלמי, כולם שם משפחתי, אתם לא צריכים לחפש שם'. הוא ניסה להציל אותם. הוא ניסה לעשות את הדבר הנכון למרות שזה היה מפחיד ולמרות שזה דרש ממנו אומץ שלא ניתן לדמיין. הוא הוכה באכזריות והעדים לא ידעו מה עלה בגורלו".

"אנחנו בני אדם בורכנו במתנת האינטלקטואליה, היצירתיות הסתכלות הפנימית, למה אנחנו לא מנצלים את זה כדי לפתור בעיות ביקום? כי לעשות את זה זה קשה וזה דורש דמיון, סיכון ותקווה. במקום זה אנחנו פונים לשנאה, כי זה קל ונוח. לכל מנהיגי העולם שפועלים לטובת השבת החטופים בגלוי ושלא בגלוי - אלוהים יברך אתכם", כך חתמה את דבריה.