בימים האחרונים ראינו מדינת טרור בפעולה: לא היתה זו מדינת דאעש המיתית שהתקיימה כביכול בסוריה ובעיראק, אלא מערכת כמו־מדינתית, המוכרת על ידי 138 מדינות ריבוניות, שתקפה את ישראל בשם הג'יהאד ורצחה יותר מ־1,400 בני אדם.
האו"ם דחה את הצעת רוסיה - ארדן: "חמאס הוא ארגון נאצי"
ה"מדינה" הזאת זוכה לסיוע של ממשלות וארגונים לא־ממשלתיים רבים מרחבי העולם, ואיני יכול לומר את מי יש לגנות יותר: את איראן וקטאר, שעשו זאת מכמה סיבות גיאופוליטיות, או את הרשויות האירופיות הליברליות, שמימנו את מוסדותיה מתוך שאיפותיהן ה"הומניסטיות".
התוצאה נראית ברורה: 2 מיליון בני אדם הוזנו ומומנו בלי לעשות שום דבר מועיל לאורך שני דורות לפחות. ה"מדינה" הפלשתינית היא משהו שחוקרים מסוימים נוטים לקרוא לו "ישות כאוטית בלתי משילה" - מדינה ש"מוקמת בלי למלא אפילו תנאים מינימליים למשילות" ו"מוכרת כריבון, אולם באופן פרדוקסלי נזקקת לסיוע בינלאומי כדי לשרוד".
ישויות כאלה קיימות בחלקים רבים של העולם, אולם רק לעיתים נדירות יש פער ושוני גדולים כל כך ביניהן לבין שכנותיהן המוצלחות (התמ"ג של ישראל גבוה פי 130 מזה של עזה, שעה שהאוכלוסייה גדולה בפחות מפי שישה) - ואין אף לא מקרה אחד של הפיכת הישויות האלה לחברות יציבות ומתפתחות.
על כן, המקרה של רצועת עזה צריך להדליק נורה אדומה עבור חברות נחשלות רבות, שאינן מסוגלות להתקדם בזכות עצמן. תהיה זו טעות גדולה להאמין שהפלשתינים ישגשגו, לו רק תינתן להם האפשרות להקים מדינה "מתפקדת" משלהם על אדמותיהם ה"היסטוריות": כולם יכולים לראות כיצד היהודים הצליחו במפעלם, וכיצד הפלשתינים כשלו, אחרי 80 שנה שבוזבזו על לוחמה ולא על עבודה. כל תקווה לשינוי נראית כחלום באספמיא.
הכוונה שכבר הביעו ממשלות ספרד וצרפת, להמשיך בסיוע לרצועת עזה, מטעה. צריך לספק סיוע כזה רק כאשר הרצועה תפורז כליל, כל הקבוצות החמושות בה ימוגרו והריבונות שלה תפורק. קהילת האומות צריכה לחזור לאמנת האו"ם, ובאופן ספציפי יותר לסעיפים 73 עד 91 העוסקים בטריטוריות בשלטון לא־עצמי, ולפנות לשיטת הנאמנות.
רצועת עזה צריכה להפוך לטריטוריה הראשונה שתוכנס תחת מנדט האו"ם לפרק זמן ממושך - לפחות שני עשורים - כדי לשקם את כלכלתה, לחנך את ילדיה, להחזיר את הפליטים הפלשתינים המפוזרים ברחבי העולם למולדתם, ולהפוך את פיסת האדמה האומללה הזו לבית עבור חברה מסודרת ומתפקדת.
הקהילה הבינלאומית לא יכולה עוד להעמיד פנים שהאדמות הפלשתיניות מהוות "מדינה", שכן סמכויות "נשיאה" פגו לפני עשור, חלק ניכר מתקציבה מורכב מתרומות המגיעות מרחבי העולם, ורוב אנשיה עובדים מחוץ לגבולותיה, שכן אין בתוכה מה לעשות למעט להתאמן בהרג חפים מפשע. הדבר הטוב ביותר שיכול להיעשות בימים האלה בנוגע לחברה הפלשתינית הוא לבנות קואליציה בינלאומית רחבה, שתוכל לממן ולמשול באדמה הזו למען עמה, תוך השקעה בתשתית ובפיתוח.
המטרה: להרוס את ישראל
החברה הפלשתינית מעולם לא התקיימה. היא נולדה כסוג של ארגון צבאי, שמטרתו להרוס את ישראל, ואת זה בדיוק הוא ניסה לעשות מני אז. פעילות כזו אינה עולה בקנה אחד עם כל רעיון או מסגרת של אומה ו/או לאום, ואם למנהיגי השבטים הפלשתיניים אין רעיונות אחרים להוביל לאורם, על העולם המתורבת להתערב.
שלילת הריבונות הפלשתינית ובנייה מחדש של אדמתה בפיקוח בינלאומי נראות כסיכוי היחיד הקיים היום לא רק כדי להציל מיליוני בני אדם, אלא גם כדי לסלול דרך התקדמות חדשה לחלוטין עבור אותן פרוטו־אומות, שקורסות כעת לכאוס של סכסוכים אתניים ואזרחיים ולמלחמות.
אני לגמרי מבין כיצד האירופאים והאמריקנים רוצים להיפטר מ"משאו של האדם הלבן", שאותו החזיקו על כתפיהם במשך מאות שנים ויש להם סיבות טובות להתנצל עליו, אולם נראה ששוב הבשילה השעה, למרות כל המוסר והערכים של המאה ה־21 לעשות עוד ניסיון ציוויליזטורי.
אין לחזור על הטעות שעשו האמריקנים בעיראק ובאפגניסטן: המשימה של החברה הבינלאומית לא צריכה להיות בניית אומות במקומות שבהם מעולם לא התקיימו, אלא ארגון של חיים ראויים במקום שבו מעולם לא כוננו כאלה. מדינה ריבונית אינה צורת הקיום היחידה של החברה האנושית, ורק אם הדבר הזה יובא בחשבון, יוכל העולם להביא שלום לאדמות יהודה העתיקה ולספק חיים ראויים לאלה המאכלסים אותן כעת.
המחבר הוא כלכלן וחוקר מדעי מדינה, מייסד ומנהל המרכז ללימודים פוסט-תעשייתיים ויועץ מיוחד ל-MEMRI
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו