ארה"ב וישראל: זה לא "ברוגז", זה מתוכנן

יש מי שסבורים שפרצי הזעם האחרונים מוושינגטון נבעו מהתסכול ומהאכזבה מניצחונו של רה"מ נתניהו בבחירות, ואינם ביטוי למדיניות. הלוואי שזה היה המצב, שכן "ברוגזים" בין מדינות ידידות הם בני חלוף. מדאיגה הרבה יותר הסבירות שמדובר במהלך מדיני מתוכנן ושהבחירות בישראל ודברים שנאמרו על ידי נתניהו במהלכן נוצלו ועוותו כדי להצדיק צעדים שהותוו מראש. גם המסע התקשורתי המתוזמן בעניין הריגול, כביכול, של ישראל נגד ארה"ב בנושא הגרעין האיראני, משתלב במערכה המדינית, שאחת ממטרותיה היא להבאיש את ריחה של ישראל בעיני דעת הקהל והקונגרס.

אגב, "זקני וושינגטון" לא היו מופתעים מידיעות ה"ריגול". באחד העימותים עם יצחק שמיר בתקופת הנשיא בוש (האבא), הופיעו ידיעות שקריות שלפיהן ישראל העבירה, כביכול, טילי "פטריוט" לסין. לא במקרה, אז כעכשיו, הושתלו ידיעות הכזב דווקא בעיתונים שידועים כאוהדים לישראל.

רק פתי יאמין

רה"מ אמר בנאום בחירות ש"במשמרת שלי" לא תקום מדינה פלשתינית - כלומר, שלאור התוהו ובוהו במזרח התיכון והכמעט ודאות שבנסיבות הנוכחיות על כל שטח שישראל תפנה ישתלט חמאס, פתרון "שתי המדינות" יידחה בינתיים. רק פתי יאמין שבשל כך החליט הבית הלבן פתאום "להעריך מחדש" את גישתו הבסיסית לסכסוך הישראלי־פלשתיני. גם ה"וושינגטון פוסט" הביע תמיהה כיצד אפשר לייחס את ההתבטאויות של הנשיא ועוזריו בהקשר זה לדברים שאמר נתניהו ערב הבחירות.

הכתבה הכי נקראת היום באתר: חייל משוחרר? יש לנו חדשות טובות בשבילך

דברים כמו אלה של הנשיא או של ראש מטה הבית הלבן דניס מקדונו בפני השדולה האנטי־ישראלית "ג'יי־סטריט", שלפיהם ישראל אשמה שהקיץ הקץ על המו"מ עם הפלשתינים, עלולים לרמוז על כוונה מדינית מודעת של הממשל לנטוש את העיקרון האמריקני המסורתי בזכות מו"מ ישיר כתנאי לכל הסדר, ולאמץ תמורתו גישה של פתרון בינלאומי שמעצם טבעו, גם אם לא יוגדר ככזה, יהיו בו מאפיינים של פתרון כפוי.

כבר מהרגע הראשון אפשר היה לזהות את מדיניות אובאמה

לפי דעתם של כמה דיפלומטים, מדובר בתמיכה אמריקנית בהחלטת מועצת הביטחון של האו"ם שתקבע קווים להסדר שתי המדינות, וכפי ששליח האו"ם למזרח התיכון, רוברט סרי, תיאר זאת: החלטה חדשה שתחליף את החלטה 242, שהיוותה את הבסיס לכל הסדר עד כה. להזכירכם: שניים ממרכיביה הראשיים של החלטה 242 היו ההכרח ב"גבולות בטוחים" והיעדר הדרישה מישראל לנסיגה מכל השטחים שכבשה ב־1967.

כמעט מהרגע הראשון של ממשל אובאמה היה אפשר להבחין בסימנים שהנשיא שוקל תפנית במדיניות ארה"ב במזרח התיכון במטרה להביא להתקרבות לעולם המוסלמי והערבי בכלל, עם "העדפה מתקנת" ליחסים עם איראן, והעידה על כך איגרתו כבר בראשית כהונתו לשליט העליון האיראני חמינאי. האירועים האלימים שרודפים זה את זה במזרח התיכון אמנם מאלצים את הנשיא מדי פעם בפעם לעשות שינויים בקווי הפעולה, אך לא רק הנושא הפלשתיני אלא גם ההתקרבות הנוכחית לאיראן, על אפן ועל חמתן של בעלות בריתה המסורתיות של ארה"ב באזור, מאשרים שבעיניו לא נס ליחה של גישתו המקורית. כל זה לא מפחית מהצורך במאמץ מרבי מצד ישראל לבלום את הסחף ביחסיה עם הממשל, אך אסור להיות מנותקים מהכרת העובדות.