סוד החולשה של "הימין החזק"

כאשר נכנסה מרגרט תאצ'ר לתפקיד ראש הממשלה ב־1979, היא קיבלה רצפה לאומית עקומה מאין כמוה. המשק והחברה הבריטיים היו נגועים בחוליים עמוקים, שהציבו את בריטניה כמעט בתחתית המדינות המתועשות.

השלטון היה חסר אונים, ועדי העובדים שלטו וסחפו את האימפריה לשעבר למעמקים. השינוי לא התרחש בן־לילה וגם לא בקדנציה אחת. אבל במהלך 11 וחצי שנות הנהגה יישרה תאצ'ר את הרצפה האנגלית העקומה לחלוטין.

זה דרש נחישות אידיאולוגית וניקיון כפיים. זה הצריך התמודדות עם שביתת כורים אימתנית, שביתות רעב של טרוריסטים אירים בבתי הכלא, מלחמה בפוקלנד ואינסוף מאבקים מול האופוזיציה, הקואליציה ופקידי המדינה. תאצ'ר לא מצמצה לרגע, ובסוף שינתה את בריטניה מן היסוד.

הישגי המשק והחברה השתפרו פלאים, ואפילו שלטון הלייבור העתידי לא העז לשנות את עקרונות היסוד הבריאים שהציבה.

את הישגי שנות הנהגת הימין החזק תחת נתניהו אנחנו חווים בשבועות האחרונים, ובמיוחד במהלך הפסח מהגיהינום שעברנו, נוסח "המלא־מלא". בתגובה אפולוגטית לאוזלת היד של הממשלה טענה השרה אורית סטרוק כי הממשלה נאלצת ליישר את הרצפה העקומה שיצרו הממשלות הקודמות. זה בהחלט נכון, במיוחד בכל הנוגע לאסונות האסטרטגיים של אוסלו וההתנתקות, אבל הממשלה הנוכחית בוודאי לא נמצאת בדרך הנכונה למלאכת היישור הנדרשת.

המתכון ליישור הרצפה

בנימין נתניהו מכהן כראש ממשלה מספר שנים דומה לכל שנות מנהיגותה של תאצ'ר. תומכיו אוהבים לייחס לו תכונות תאצ'ריסטיות, שלא לומר צ'רצ'יליאניות, רק שהשוואת פעולות הליכוד ולווייניו אל דרכי פעולתה של מרגרט תאצ'ר מפצחת את סוד חולשת "הימין החזק".

נתניהו נכנס לראשונה לתפקיד ב־1996, והתחייב "ליישר" את הרצפה שעיקמה הממשלה הכושלת של רבין ופרס, אבל לימים הוא והקואליציות שבראשותו הוסיפו עיוותים ועיקומים משלהם: אימוץ הרשות הפלשתינית, הסכמי וואי וחברון, קבלת המדינה הפלשתינית, אובדן המשילות, וגולת הכותרת - "ההתנתקות". שלא לדבר על מה שהספיק נתניהו לחולל בחודשים האחרונים, מחידוש ההתחייבויות לאוסלו ועד התקפלות מול הטרור על הר הבית. הכל - אנטי־תזה למרגרט תאצ'ר.

חשוב לעמוד על המתכון ליישור הרצפה העקומה שקיבלה הקואליציה כדי להבין מדוע היא לא בכיוון הנכון. קודם כל, היא נגועה בשחיתות, בנהנתנות ובמניעים פסולים, שמתחילים מהראש וזולגים למטה. הכל בניגוד ליושר וליושרה הקפדניים של תאצ'ר. אי אפשר לרתום את הציבור הרחב למהלכים משני מציאות, כשבראש ניצבים מי שאינם נקיי כפיים.

מעבר לכך, נדרשת מנהיגות שמציבה מטרות אסטרטגיות וצועדת לאורן בשיטתיות, ללא זיגזגים ופניות פרסה. כפי שהבהירה תאצ'ר בתחילת דרכה: "הגברת הזו אינה סובבת לאחור". נתניהו, לעומתה, הוא מלך הזיגזוגים והפניות, משולל עמוד שדרה אידיאולוגי.

בד בבד, חייבים להתמקד במה שחשוב, ולא לפנות הצידה מהמטרות המרכזיות שאותן באים לתקן. לו מרגרט תאצ'ר, למשל, היתה מנסה להחזיר את אנגליה להיות קתולית, איש לא היה צועד איתה לתיקון הכלכלה והחברה. כדאי שאורית סטרוק ומפלגתה ישננו את הלקח הזה כאשר הם נואמים כמו בצלאל סמוטריץ' בצרפת, תומכים בחוק החמץ ובהפרדה מגדרית ומקדמים בחוסר מידתיות את הרפורמה המשפטית.

ונא לא להתבלבל מהטענות של תומכי נתניהו, שלפיהן ה"דיפ סטייט" הישראלי מונע מהימין להשליט את השקפת עולמו. מרגרט תאצ'ר נאלצה להיאבק בשנים הראשונות לכהונתה מול הפקידות הבכירה, שזלזלה בה וניסתה לטרפד את השינויים שיזמה. בנחישות ובמנהיגות היא הצליחה לגבור על ההתנגדות, ועם השנים גם להחליף את רוב הבכירים. ואכן, אצלנו צמרת מערכת הביטחון ומשרדי הממשלה שבויים בקונספציות שגויות, אבל לא מדובר במנגנון אפל ועוצמתי של דיפ סטייט. כדי להתמודד עם שינוי הקונספציות השגויות נדרשים עוצמה מנהיגותית, נחישות וכוח מוסרי - כל מה שחסר לפוליטיקאים הנמצאים היום ליד ההגה.

אכן, השבועיים האחרונים ממחישים עד כמה הרצפה הלאומית שלנו דורשת יישור. אבל דרוש שינוי מהותי בצמרת הימין כדי שניתן יהיה לתקן את הטעויות הפטאליות שבוצעו כאן בעשרות השנים האחרונות.

לחתוך את הפלונטר

יותר מכל מכבידה באחרונה תחושת חוסר המוצא מהמחנק הביטחוני שבו אנחנו מצויים אל מול ריבוי החזיתות: איראן, סוריה, לבנון, ולצידם הטרור מיו"ש, הרקטות מעזה והחזית הפנימית שמציבים חלק מערביי ישראל.

אלא שלפחות שלוש וחצי מהחזיתות הללו יצרנו במו ידינו בדור האחרון: ישות הטרור הפלשתיני ביו"ש, טרור הטילים והרקטות בעזה, חזית המהומות של ערביי ישראל והמעמד החתרני של ירדן בהר הבית. הכל עבודה עברית של רבין, פרס, שרון ונתניהו, שהגיע הזמן לשים לה קץ. נא לא להתבלבל, דבר לא יקרה ביום וגם לא בשלושה חודשים. נדרשים תבונה, תכנון וסבלנות ארוכי טווח. אבל יש להציב כמטרה אסטרטגית את חיסול החזיתות הללו, ובד בבד לחולל שינוי מושגי ומנטלי בתוכנו: לא עוד סבבים והכלה, לא עסקאות עם ארגונים וישויות שחותרים תחת קיומנו.

כל החזיתות דורשות מאבק שיטתי ונרחב בהסתה - ברשתות החברתיות, בעיתונות, בפרסומי הרשות הפלשתינית ובמסרי התנועה האסלאמית - כולל העמדה לדין, שלילת אזרחות ותושבות, וגם גירוש. מהמחבל בטיילת בתל אביב ועד המשתלטים על מסגדי הר הבית, כולם תוצר של הסתה וניתנים לטיפול ישיר שלנו. אנחנו גם יכולים למנוע את בחישות התנועה האסלאמית, טורקיה, ירדן והרשות הפלשתינית בתוך תוכנו.

במקביל נדרש לשנות גישה כלפי חמאס עזה, לנצל כל תוקפנות משם כדי לצמצם את מנוף הסחיטה שהענקנו להם ב־2005. בכלל זה לאסוף מחדש את מרכיבי השטח ומנופי השליטה, לנצל הזדמנות כדי להשתלט מחדש על התוחמת הצפונית בעזה ועוד. והכי חשוב - יש לנטרל כל יכולת עזתית לאיים עלינו באמצעות טילים ורקטות, זו שכובלת לנו את הידיים.

ושלישית - יו"ש. המחבלים שרצחו את בנות משפחת די באו מצפון השומרון, מחבלי הארץ שבהם אפשרנו לפלשתינים להקים טריטוריית טרור עם הקמת הרשות. את הנחות היסוד של אוסלו הגיע הזמן למוטט, אם כי בעורמה ובתבונה, ולא בפול גז מחר בבוקר. קודם כל, יש לבטל את הכרזות האמונים לאוסלו, שחידשה ממשלת נתניהו וסמוטריץ' רק בחודש האחרון. יש להציב כמטרה אסטרטגית את החזרה למציאות של אוגוסט 1993, ערב החתימה על מדשאת הבית הלבן, כשבכל יו"ש היו אולי עשרות כלי נשק וכמעט אפס מחבלים וטרור.

אם נפסיק לראות באויב פרטנר ובארגוני טרור מנגנוני ביטחון, אם נעצור את ההדפסה וההפצה של ספרי לימוד ומסרים מסיתים, נתחיל להחזיר את השליטה לידיים שלנו. זה לא יהיה פשוט מבחינה פנימית ובינלאומית, אבל הפלשתינים מספקים לנו אינסוף תואנות להגשים את האסטרטגיה הזו, שהיא הכרחית לחיתוך פלונטר החנק שיצרנו במו ידינו.