כרטיס צהוב מוושינגטון: נתניהו צריך לחשב מסלול מחדש

אפשר רק לקנא בחברי הכנסת מהליכוד שאמרו אתמול שישראל תסתדר גם בלי סיוע מארה"ב. הם חיים בעולם בלי ידע, ובהיעדר ידע גם אין דאגות.

לו ידעו, ספק אם היו ישנים בלילה, ובוודאי שהיו סוכרים את פיהם ונמנעים מרצף השטויות המזיקות שפלטו בתגובה לדאגה שהביע הנשיא ביידן.

ישראל ללא ארה"ב היא מדינה חלשה בהרבה ופגיעה בהרבה.כל מי שמבין משהו בביטחון, במדינאות, בכלכלה או באסטרטגיה, אמור לדעת את זה. זה המצב מאז 1973, כאשר ארה"ב סייעה לישראל באמצעות הרכבת האווירית ששיגרה לארץ בעיצומה של מלחמת יום הכיפורים.

מאז, התלות הזאת רק התעצמה. יש לה כמה רגליים, שכל אחת מהן חשובה בנפרד וכולן ביחד הופכות את הברית הזאת לייחודית ועוצמתית במיוחד. הרגל הראשונה והעיקרית היא ערכית. שתי דמוקרטיות שחולקות את אותו סט של ערכים, שבבסיסו זכויות יסוד ורצון בשלום ובעולם טוב יותר. לא סתם האמריקנים חוזרים על המנטרה הזאת של "ערכים משותפים" כבסיס לכל היתר. ממה שהם אומרים גם אפשר להבין את מה שלא נאמר: אם הערכים כבר לא יהיו משותפים, גם היתר עלול לעמוד בסכנה.

הרגל השנייה היא ביטחונית. ארצות הברית מעניקה לישראל סיוע ביטחוני שנתי בסך של 3.8 מיליארד דולר, שמשמש לרוב ההתעצמות הצבאית - בעיקר מטוסים ומסוקים לחיל האוויר, אבל גם פלטפורמות יבשתיות וחימוש רב. האמריקנים מעניקים לישראל סיוע נפרד עבור פיתוח והתחמשות במערכות הגנה אווירית, שגם הוא הצטבר כבר למיליארדים רבים. הם גם מציבים בארץ ציוד שישראל תוכל לעשות בו שימוש בחירום, ומחויבים לפתוח גם מחסני צבא אמריקנים באירופה.

מטריית הגנה באו"ם

מעל לכל, הם משתפים פעולה עם ישראל בסוגיות מבצעיות ומודיעיניות (שחלקן הגדול אינטימיות) שמסייעים לשתי המדינות להיטיב את התוצאות שלהן מול אויבים, משותפים ונפרדים.

הרגל השלישית היא מדינית. ארה"ב מעניקה לישראל מטריית הגנה אוטומטית במועצת הביטחון של האו"ם ובפורומים בינלאומיים אחרים. בלעדיה, ישראל היתה חשופה כבר מזמן לסנקציות שונות, ואולי גם להחלטות דרקוניות – בעיקר כאלה שנוגעות להמשך שליטתה בשטחים, וליכולת הגרעינית שמיוחסת לה.

הרגל הרביעית היא כלכלית. הקשרים המיוחדים אפשרו פיתוח משמעותי, ולכלכלה הישראלית לשגשג. זה בא לידי ביטוי בעיקר בטכנולוגיה, וכן ביצוא הביטחוני. קרנות אמריקניות השקיעו מיליארדים בארץ, ונהנו מדיבידנדים שמנים.

ארבע הרגליים האלה הפכו את ישראל למעצמה אזורית. בלעדיהן לא היו הסכמי שלום עם מצרים וירדן, לא היו הסכמי אברהם, והמציאות הביטחונית הייתה עגומה בהרבה. ישראל אמנם תרמה לא מעט לאמריקנים בתמורה, אבל היחסים מעולם לא היו שוויוניים אלא סוג של אח גדול ואח קטן.

כעת, מאותתים האמריקנים שהם שוקלים לקרר את יחסי הקרבה האלה. זאת סיטואציה מסוכנת, שעדיף לא לייפות אותה. מי שחושב שיש לאמריקנים תחליף (רוסי, סיני, צרפתי) חי בסרט בדיוני. עדיף לו להתבונן במציאות: דברי הנשיא הם כרטיס צהוב לירושלים, שמחייב הערכת מצב ושינוי כיוון. האלטרנטיבה היא העמקת הנתק, והסתכנות בכרטיס אדום שהשלכותיו עלולות להיות קשות והרות סכנה.