מאז לידתה של ישראל כמדינה עצמאית, שאפו מנהיגיה לכונן חומת מגן מדינית וביטחונית סביבה בדמותה של מעצמת על מסוככת ומחבקת, שתהווה משענת חיונית עבורה לנוכח מעגל האיבה האזורי שאפף אותה ואיים על קיומה. בעיניו של ראש ממשלתה הראשון, דוד בן-גוריון, הייתה זו ארצות הברית שהצטיירה כבעלת הברית הטבעית היחידה במרחב הגלובלי, והוא חתר ללא לאות לכינונה של שותפות עימה.
למרות שבמרוצת "העשור הקר" של שנות ה-50, נותרו תקוות אלה בגדר משאלת לב בלבד, היה זה כישלונו של המאמץ האמריקני לגבש ברית הגנה אזורית עם מדינות ערב תוך הפניית "כתף קרה" לישראל, שסלל את הדרך בנתיב הפיכתה לנכס אסטרטגי ומדיני מרכזי. גם העובדה שברקע הדברים התגבשה, בחברה האמריקנית, תשתית רחבה של תמיכה והזדהות עם ישראל על רקע ערכי ואידאולוגי, העניקה לשותפות שנוצרה רובד נוסף, הלא הוא רובד "היחסים המיוחדים".
ואכן, בראשית שנות ה-60 הושלם, למעשה, תהליך הפיכתה של המדינה היהודית לציר מרכזי של תמיכה וגיבוי בחשיבה ובמדיניות האמריקנית בתוככי מרחב סוער, שנשטף בגל של רדיקליזציה ועוינות כלפי המערב.
מאז שנחתמה, בקיץ 1962, העסקה הראשונה לאספקת מערכת נשק מתקדמת לישראל (בדמות טילי הקרקע-אוויר מדגם "הוק"), התרחבו, הסתעפו והתמסדו הקשרים האסטרטגיים והמדיניים שבין וושינגטון לבין ירושלים. לצידם נוצרה גם רשת ביטחון ציבורית וקונגרסיונלית רחבה, שבלמה ניסיונות ממשלים לא מעטים להוביל קו מדיני שישראל התנגדה לו בתקיפות (שעם זאת מעולם לא איים לפגוע בליבת היחסים או לסכן את הסיוע הביטחוני שהובטח לה).
מקצת מן הביטויים לשותפות זו היו, בין היתר, אספקת מפציצי ה-"סקייהוק" ומטוסי ה-"פנטום" בשנות ה-60 (שהיוו את הגל הראשון במכלול של הסכמי רכש בתחום האווירי, שביטויים האולטימטיבי בשנים האחרונות היו מטוסי ה-35-F); הרכבת האווירית המסיבית, שהובילה לישראל ציוד צבאי חיוני במהלך מלחמת יום הכיפורים; הפיכתה של ישראל, בשנות ה-80, לשותפה נלווית לברית נאט"ו; ושיתוף הפעולה ההדוק בפיתוחן של מערכות נשק מתקדמות ובחילופי מידע מודיעיני. כל אלה היו והינם רק קצה הקרחון בתוך מסכת עשירה של קשרים אסטרטגיים ענפים, שלוו בתמיכה מדינית מוצקה.
והנה, דווקא בימים אלה, שבהם זקוקה ישראל לתמיכה מדינית אמריקנית נמרצת במאמציה להרחיב את "הסכמי אברהם" ולהציב מול טהרן תשתית אזורית רחבה של בלימה והרתעה, נשברה, לכאורה, הפרדיגמה מבית היוצר של בן-גוריון אודות החשיבות העליונה, הטמונה בקיומו של קשר הדוק עם מעצמת העל האמריקנית. שכן, מתקבל הרושם ששיקולים אישיים ופוליטיים-פנימיים מאפילים היום על מארג שלם של שיקולים ביטחוניים ומדיניים, העלולים לפגוע אנושות ביחסים המיוחדים, ולהקרין גם באופן שלילי על הנדבך האסטרטגי של הברית.
ברור שאין המדובר בצורך להסכים באופן אוטומטי עם כל דרישותיו של הפטרון האמריקני, שירושלים גילתה לא פעם נחרצות בהתנגדותה להן. הפעם, לעומת זאת, נסב העימות החריף, בראייתו של הבית הלבן, על עצם טבעם ומהותם של היחסים המיוחדים.
זאת, כאשר "כל אנשי הנשיא" משוכנעים שהתמורה המשפטית והחוקתית שעל הפרק, עלולה – אם תמומש – להרחיק את השותפה הישראלית שנות אור מדגם המדינה הליברלית והדמוקרטית, שעליה מושתת הרובד הערכי של הברית.
כאשר לחשש זה מתלווה גם משבר אמון חריף בין הנשיא ביידן לבין ראש הממשלה נתניהו – אזי הדרך המסוכנת במנהרת הזמן מתחילה להיסלל הישר לחשכת הסופה של שנות ה-50 ובחזרה לעידן, שבו נתפסה ישראל כנטל ולא כנכס עבור ארצות הברית. ביטויי הלעג והפקפוק, שמשמיעים חברי ממשלה ופוליטיקאים בעלי בריתו של נתניהו בזיקה לחשיבות, הטמונה בהמשך הסיוע והתמיכה האמריקנית בישראל, עלולים להאיץ עוד יותר תהליך מסוכן זה של הידרדרות לקרע.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו