שלדון אדלסון על המלחמה בחרם: "ליזום ולא רק להגיב"

כל מי ששאל בסוף השבוע האחרון את איש העסקים והפילנתרופ שלדון אדלסון אם יש דרך לנצח את החרם על ישראל, שמע ממנו אותה תשובה: "שיתוף פעולה".

הכתבה הכי נקראת של היום: המכתב שהשאיר עמוס שוב לבתו

שלשום כינסו אדלסון ורעייתו, ד"ר מרים אדלסון, כמעט את כל 50 הארגונים העוסקים במלחמה נגד ה־BDS. מאז הוקמה לפני עשור, התנועה פעילה מאוד בקולג'ים האמריקניים, ולא בכדי הוענק לכינוס ב"ונישיאן" השם "קמפוס המכבים". 

כדי לשלב ידיים במאבק נגד החרם הזמין אדלסון ללאס וגאס אנשי עסקים יהודים שונים, ובהם גם את איש העסקים הישראלי־אמריקני חיים סבן, שחש בימים האחרונים את החרם מקרוב בתור הבעלים של חברת פרטנר. החיבור בין אדלסון לסבן בווגאס, למרות ההבדלים בין השקפותיהם הפוליטיות, נשא משמעות סימבולית גדולה וביטא היטב את שיתוף הפעולה והאחדות בין היהודים.

"אנחנו אולי לא נצביע אותו הדבר בבחירות לנשיאות ב־2016, אבל כשזה קשור לישראל, שלדון ואני מדברים בדיוק את אותה השפה", אמר ל"ישראל היום" חיים סבן. 

"אהבה לישראל"

"לעובדה שהוא דמוקרט ואני רפובליקני אין כל משמעות בעניין הזה", מסכים אדלסון, "לפני שנתיים־שלוש התחלתי לעבוד עם סבן בהרחבת המועצה הישראלית־אמריקנית ולמדתי להכיר אותו טוב יותר. בסיפור הזה רק דבר אחד עומד לנגד עינינו: האהבה שלנו לישראל והמלחמה בחרם נגדה. זה לא פוליטי". 

אדלסון מקווה שבעקבות הכינוס נתחיל לראות יותר פעילים בשטח - או במילים שלו: Boots on the ground. "אנחנו מפסידים במלחמה נגד החרם כי את המלחמה הזאת אי אפשר לעשות לבד", אמר, "אסור לשכוח מה הביא לחורבן הבית. הפעם צריך להיות מאוחדים". 

אדלסון הסביר כיצד הוא רואה את הפעילות מתבצעת בשטח. "העבודה תחולק לשלוש קבוצות. הראשונה זה אנחנו, הפילנתרופים, המממנים; הקבוצה השנייה היא הפעילים בשטח; והשלישית היא הספקים - קבוצות מחקר וכדומה, שיספקו את האינפורמציה לפעילים בשטח".

אדלסון רואה לנגד עיניו את ההצלחה של מפעל חייו - עידוד המחקר הרפואי, שעיקרו שיתוף פעולה בין גורמים שונים כדי לייעל את התהליך ולהביא לתוצאות מהירות. את המודל הזה הוא מבקש ליישם במלחמה ב־BDS. אדלסון כינס את הפילנתרופים כדי לעזור, אבל הדרישה של התורמים היא שכל הארגונים "יפעלו ככבאית אחת במטרה לייעל את המלחמה בחרם".

המשתתפים הרבים (אדלסון: "היינו צריכים להפסיק את ההרשמה בגלל המספר הגדול שביקש להגיע"), חלקם מארגונים מוכרים יותר (סטנד ווית' אס, הלל, חב"ד בקמפוסים, CUFI - נוצרים למען ישראל), ואחרים פחות (יוזמת עמך, שינוי כיוון), הודו כי למרות המרץ והיוזמה הצלחתם מוגבלת מאוד. הם תיארו התנכלויות לסטודנטים יהודים, ונציג AEPi אף סיפר על ציורי צלבי קרס על מוסדות הארגון ואפילו על תקיפות פיזיות של יהודים.

לגייס סטודנטים יהודים

לתחושה הפסימית ביחס למתרחש בימים אלה בשטח תרם הסוקר היהודי האמריקני הידוע, פראנק לונץ, שהציג נתונים מדאיגים מסקרים שקיים. לדבריו, 37 אחוזים מהסטודנטים היהודים בארה"ב חוו אנטישמיות. רק 28 אחוזים מכלל הסטודנטים (יהודים ולא־יהודים כאחד) בקולג'ים האמריקניים סבורים כי "אמריקה צריכה לעמוד לצידה של ישראל". המגמה שלילית עוד יותר בקרב המצביעים הדמוקרטים בקמפוסים: 53 אחוזים מהם סבורים כי הפלשתינים מעוניינים בשלום יותר מהישראלים. 

בקרב מצביעי ימין באמריקה המצב טוב יותר, הסביר לונץ. לדבריו, הבעיה היא בקרב הליברלים באמריקה, הרואים בישראל ולא בפלשתינים את הבעיה. "איבדנו בקמפוסים את השמאל ואת הנשים", אמר וסיפר כי למילה "ציונות" נודעת היום בקמפוסים קונוטציה שלילית. במקום שהמושג יעלה את החיבור "בית לעם היהודי", מה שנקשר למושג הוא "גזענות" ו"כיבוש". ובדיוק על זה המאבק היום בקמפוסים.

כיצד נלחמים בחרם? חלק מהמשתתפים הסבירו כי יש לספר את הסיפור שלנו ולהיות גאים בו (ההיסטוריה היהודית), קבוצות אחרות מעדיפות לשים את הדגש על דברים שיש לישראל להציע (דמוקרטיה, מועדונים, בילויים, נורמליות), הדומים למדינות אחרות במערב. ועל זה בדיוק היה הכנס: לגבש אסטרטגיה. לא לבזבז אנרגיה. "אמנם המצב לא מזהיר, אך אין בהילות. אירגנו את הכנס במהירות כדי לא לבזבז זמן כי עוד מעט כולם יוצאים לחופשות הקיץ ואז זה היה נדחה לספטמבר או לאוקטובר", הסביר אדלסון.

הכנס דן בנושא חשוב לא פחות וזה גיוס של סטודנטים יהודים, שחלקם הגדול מעדיפים להשקיף מהצד, מסתירים את יהדותם - ספק מבושה בגלל הבליץ התקשורתי נגד ישראל, ספק מחשש, או משום שפשוט "אינם מעוניינים להגן על ישראל (17 אחוזים)". עלתה גם בעיית ארגוני השמאל היהודיים, שמזינים את החרם ואת תומכיו, דוגמת ארגון "צדק לפלשתין" (Justice for Palestine), הפעיל מאוד בקמפוסים האמריקניים ומחבל באירועים המאורגנים על ידי קבוצות פרו־יהודיות. צעירים רבים שעימם שוחחתי בלאס וגאס בסוף השבוע סיפרו על הקשיים הרבים בעקבות תמיכת גורמי שמאל יהודיים באלה הקוראים לחרם על ישראל.

"אז יקראו לי בוגד"

בה בשעה, מעודד היה לפגוש גם מוסלמים שתומכים בישראל. בלט בקרב משתתפי הכינוס מטעם CUFI (נוצרים למען ישראל) קסים חפיז, צעיר ממוצא פקיסטני שגדל בלונדון למשפחה מאוד עוינת כלפי ישראל. הוא עצמו היה פעיל אנטי־ישראלי ותמך בחרם. אלא שמשהו עבר עליו. "התחלתי להתעניין בסיפור וראיתי עד כמה אלה התוקפים את ישראל מספרים מעשיות", הוא אמר לי, "הפעילות שלהם מבוססת על שקרים. הגעתי לארה"ב והצטרפתי לארגון CUFI. אני סופג ביקורות ונאצות מסטודנטים מוסלמים הרואים בי בוגד". במבטא בריטי כבד סיפר חפיז כי הוריו מתכחשים לו בעקבות העמדה שנקט. "לא, זה לא משפיע עלי", הוא מדגיש, "אני ממשיך בקו שלי כי אני יודע שזאת האמת. אני רואה את מצב זכויות האדם במדינות מוסלמיות ואני רואה את המצב בישראל, והביקורת פשוט מגוחכת". 

חבריו לקבוצה מספרים לי כי אילו הייתי רואה את צילומיו מהתקופה שבה היה פעיל נגד ישראל, הייתי מפחד להתקרב אליו. "הוא נראה זועם, מפחיד ממש", אמרו. כל כך לא דומה לאיש השקט שעומד מולי. דקות ארוכות הוא סיפר לד"ר אדלסון על הפעילות שלו בקמפוסים. היא ביקשה להודות לו בחמימות רבה על התמיכה שלו בישראל.

חפיז לא היה לבדו. בכינוס פגשתי גם את דומיסיאני וושינגטון מארגון CUFI, שפעיל בקמפוסים. "אני מסביר לסטודנטים שגן העדן היחיד לנוצרים במזרח התיכון הוא ישראל", אמר וושינגטון האפרו־אמריקני, "שם לפחות מספר הנוצרים גדל לעומת המצב בקרב שכנותיה. לי קל יותר לדבר איתם על האבסורד שבהשוואה בין ישראל לדרום אפריקה של עידן האפרטהייד. אני מסביר להם שאני צאצא של עבדים. אני יודע מה זו גזענות. אבותיי חשו בה. חיו את זה. ישראל זה לא אפרטהייד. ישראל היא הקורבן. בשם השקר שינו את הסיפור ואנחנו פועלים כדי להשיב את הדברים לדיוקם". חברו אומר לי כי אם "צדק למען פלשתין" רוצים לעשות צדק למען פלשתין, שיפעלו נגד חמאס. אז אולי יושג הצדק שהם מחפשים. 

אדם מילשטיין, מראשי הנהגת IAC (המועצה הישראלית־אמריקנית) וממארגני האירוע, התלהב מאוד מהצלחת תחילתו של הקמפיין החדש נגד החרם שנולד בווגאס. "אני פעיל שנים רבות למען הקהילה ולמען ישראל, אבל אין ספק שנעשה כאן משהו היסטורי", הוא אומר, "כולם החליטו להתגייס יחד למטרה. האחדות שנוצרה כאן מאוד מרגשת אותי. זה כל כך מרומם את הלב לראות 50 ארגונים שונים מתגיייסים יחד למען ישראל ונגד BDS".

באי הכנס בלאס וגאס  //  צילום: בועז ביסמוט

מילשטיין מסביר כי ההצלחה הגדולה של הכינוס היא במסר של הפילנתרופים לארגונים השונים: "אתם תעבדו יחד ואנחנו נגייס עבורכם את הכסף. אתם כבר לא צריכים לדאוג למימון ולגיוס כספים. אנחנו כאן בשבילכם. אתם רק תהיו מאוחדים. הסיבה שלא הצלחנו עד עתה בקמפוסים היא שלא היינו מאוחדים".

גם שון אבן חיים, יו"ר ארגון IAC, מרוצה מאוד מהכינוס: "משהו חדש קרה כאן בסוף השבוע. יש כאן הרבה רצון, הרבה כישרון והרבה אנרגיה חיובית. הכיוון חיובי".

"התוצאה חשובה"

בלאס וגאס הדגישו שהכינוס לא נעשה בהיסטריה. "החרם על ישראל קם עלינו כמו צונאמי ולכן צריך ליזום ולא רק להגיב", אמר סבן, "ומירי ושלדון יחד עם מילשטיין החליטו לגייס את כולם, ולכולם יש אינטרס בישראל. הכל כאן חיובי". סבן התייחס לשיעור האנטישמים באוכלוסייה האמריקנית. "אמנם רק עשרה אחוזים מהאמריקנים אנטישמים, אבל תזכרו שזה 33 מיליון בני אדם. אז צריך להיות מודע לזה. צריך להראות לציבור את ישראל האמיתית". בכנס עצמו הוסיף: "כל סיפור אורנג' הוא אנטישמיות צרופה".

לנוכח אלה המבקשים לקשור בין מדיניות ישראל לבין החרם, תוהה אדלסון מה הקשר. "מה, חרם הוא לגיטימי בגלל שלא מסכימים עם מדיניות של מדינה דמוקרטית?" הוא אומר לי.

לסיכום, ביקש אדלסון לציין כי כל הגל האנטי־ציוני בקמפוסים הוא על רקע אנטישמיות ושהוא כבר הכיר זאת בצעירותו. "המצב לא בוער, אבל עדיף לפעול מוקדם מאשר מאוחר", הוא מסכם. ובכלל, "הגיע הזמן שניזום ונפסיק להגיב. כעת מה שחשוב זו התוצאה". 

•   •   •

"גאה להיות חלק מהמאבק נגד החרם"

בין באי הכינוס היתה גם קלואה ואלדארי, צעירה מרשימה במיוחד. ואלדארי, אפרו־אמריקנית מניו אורלינס, גדלה במשפחה נוצרית אדוקה שחשה קירבה ליהדות. ב־2003 החלה את מסע ההתקרבות שלה לציונות. היא העלתה סרטון בפייסבוק המבקש להזכיר מי הקורבן ומי התוקף בסיפור החרם. היא מציעה שהיהודים יהיו גאים לספר את הסיפור שלהם, את הקשר ההיסטורי והדתי שלהם לאדמתם. היא עושה זאת בקמפוסים דרך הארגון DYF. הם מארגנים תערוכות ומופעים ומחדירים את התרבות הישראלית לתודעה. 

את האווירה האנטי־ישראלית של היום היא משווה להסתה האנטישמית של הנאצים ב־1933. "מקומם אותי מה שקורה בקמפוסים", אמרה לי, "אני אמריקנית ציונית, ואני כל כך גאה להיות חלק במאבק הזה נגד החרם הבלתי צודק". בצילום: ואלדארי ושותפה לפרויקט, מאור שפירא הישראלי־אמריקני.

בועז ביסמוט, לאס וגאס

אופי המדינה בסכנה

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו