האתגר המרכזי של נתניהו: ניהול ממשלת ימין מול ממשל דמוקרטי

בתוך הרעש הגדול שהתלווה להקמת הממשלה החדשה, הציב לעצמו ראש הממשלה נתניהו שתי מטרות מדיניות כיעד אישי. האחת - משימת חייו - לעצור את הגרעין האיראני. השנייה: לכונן הסכם שלום עם סעודיה ובכך לסיים למעשה את הסכסוך הישראלי־הערבי.

באופן תיאורטי שתי השאיפות לא כל כך קשות להשגה, וזאת דווקא משום שהן כרוכות זו בזו. סעודיה מתעבת את איראן לא פחות מאיתנו. "אויב אויבי הוא ידידי", אומר הפתגם. כלומר, אחרי הסכמי אברהם, שלהם הסכימה סעודיה בשתיקה, פתיחת השמיים מצידה לטיסות ישראליות, היפתחות ליהודים ולישראלים בעלי אזרחות כפולה, ועוד שלל שיתופי פעולה שקטים - לריאד יש כל הסיבות להתקרב לירושלים.

אלא שהמכשולים שבדרך אינם הסיבות, אלא הנסיבות. השלום עם בחריין והאמירויות נכרת בעידן טראמפ, תחת מה שנתפס כחסות אמריקנית עוצמתית. כיום, לפחות בעיניים מקומיות, הנוכחות האמריקנית באזור רופסת.

הסעודים אינם בוטחים באמריקנים. רק לאחרונה נשיא סין, שי ג'ינפינג, התקבל בכבוד מלכים על ידי משפחת המלוכה הסעודית והכריז על סדרה של שיתופי פעולה בין המדינות. היחס אליו היה הפוך מהכתף הקרה שקיבל ביידן מההנהגה הסעודית כשביקר שם בקיץ.

הסעודים סבורים בצדק שארה"ב היתה צריכה לדרוך לאיראנים על הצוואר. זה היה נכון עוד לפני הרג המוני המפגינים האיראנים והסיוע האיראני לרוסיה במלחמה נגד אוקראינה. זה נכון עשרות מונים - מוסרית, מדינית וביטחונית - אחרי שתי ההתפתחויות האלה.

ובכל זאת, ארה"ב מתעקשת להתייחס לאיראן בכפפות של משי. אמנם הממשל מסייע, אבל רחוק מאוד מלדחוף את המחאות בכל הכוח. גם איום ממשי על תוכנית הגרעין האיראנית אין.

לו היתה לסעודיה ולישראל מטרייה אמריקנית נגד איראן, קל היה להן לשלב ידיים. בהיעדרה, ישראל וסעודיה יתאמו כנראה מהלכים בחשאי, אך ספק אם ייתנו להם פומבי.

במילים אחרות - כדי לבלום את איראן, ועל הדרך לקטוף שלום עם סעודיה, נתניהו יצטרך להפוך על ראשה את המדיניות האמריקנית במזרח התיכון. קשה להאמין שיצליח בכך כל עוד הדמוקרטים בשלטון.

קרב בלימה

מה שמביא אותנו לאתגרים המיידיים של נתניהו והממשלה לתקופה הזו. אחרי קבלת הפנים הביקורתית מצד החוגים הפרוגרסיביים בארה"ב, המשימה העיקרית של נתניהו, דרמר, אלי כהן וגלנט תהיה קרב בלימה על הלגיטימציה.

כל ממשלה מתמודדת עם הניסיון לקעקע את מעמדה של ישראל בעולם. ההצבעה באו"ם ביום שישי על הדרישה לבחון בבית הדין בהאג את "הכיבוש המתמשך" - שגם לפיד וגנץ לא הצליחו לעצור - היא דוגמה מובהקת לכך.

אבל כעת הקרב הזה יתנהל כאשר הממשלה תנסה גם לפנות ימינה, גם לחולל רפורמות משפטיות וגם להתנהל מול ממשל דמוקרטי ששולל את רוב עמדותיה. פשוט זה לא יהיה.

נתניהו גם יידרש לעצב את מדיניות ישראל כלפי רוסיה. מצד אחד, יש לו קשר אישי רב שנים ספוג בהערכה הדדית עם ולדימיר פוטין. מצד שני, אותו פוטין הוא הדמות השנואה במערב ובארה"ב מקיר לקיר. גם כאן יהיה נחוץ תמרון עדין.

אך אחרי כל זה, עדיין האתגר החיצוני הרציני ביותר של הממשלה החדשה, דווקא מתחיל מבפנים. כי ספירלת הלחצים המדיניים עובדת כך שהשמאל הישראלי עדיין נהנה מייצוג עודף בתקשורת הישראלית. זו מזינה בתורה את התקשורת הזרה, שנקראת בחו"ל על ידי היהודים הביקורתיים, שמשפיעים על הממשל המסויג ממילא.

זה טיבו של הנחשול שהממשלה תעמוד מולו לפחות עד ינואר 2025, עת אולי יתחלף הנשיא בבית הלבן.