בעיניים פקוחות: אלו השאלות שהדרג המדיני חייב לשאול על הסכם הגז עם לבנון

במבט ראשון, ראוי לתמוך בהסכם הגבול הימי עם לבנון. אולם, לא כל מה שראוי במבט ראשון יימצא כזה במבט שני. לדוגמה, הסכם שחרור גלעד שליט. רבים משרי ממשלת נתניהו שתמכו בהסכם, מבינים בדיעבד את טעותם. אז כהיום, מערכת הביטחון תמכה בהסכם כאיש אחד. אסור להקל ראש בעמדת מערכת הביטחון, זוהי מערכת שקולה ומקצועית שעושה את מלאכתה נאמנה, אבל אסור לקבל עמדתה בחזקת "כזה ראה וקדש". הדרג המדיני הוא הנושא באחריות הכוללת, והוא מחויב לחשיבה אסטרטגית בראייה ארוכת טווח, ולא רק בחשיבה טקטית צבאית.

אגב, אחדות המחשבה של הדרג הצבאי בעניין לבנון מצריכה קבלת עמדת צוות ה"איפכא מסתברא" הביטחוני שלבטח נתן עמדתו בעניין. חשוב לשמוע הערכה אחרת, לרבות בשאלת סיכויי המלחמה במידה שההסכם לא ייחתם.

חולשה משפטית

הדרג המדיני, כמו גם הכנסת בתפקידה כגורם מפקח, חייבים לשאול את הדרגים המקצועיים המעורבים בהסכם כמה שאלות מהותיות. אם התשובות לא יספקו, יש לבחון את דחיית ההסכם לאחר הבחירות, או לחלופין להעביר את אישור ההסכם לכנסת, כפי שהמליצה היועמ"שית גלי בהרב־מיארה.

ראשית, יש לשאול אם ההסכם הנוכחי מחליש את יכולתנו להגן משפטית על עמדתנו באשר לקו הגבול הטריטוריאלי העתידי. אם הסכמתנו לתוואי גבול במים הכלכליים היום משליכה על הדיון העתידי שיקבע את תוואי הגבול בין ישראל ללבנון במים וביבשה. קו, שעל פי עמדת מערכת הביטחון משקף גם צורך ביטחוני חיוני.

יש לציין כי ההסכם הנוכחי לא מסייג הסתמכות על תוואי גבול המים הכלכליים בעתיד. נוסף על כך, נשיא לבנון כפר בלגיטימיות קו המצופים הישראלי כקו גבול עתידי, זאת בטרם אושר ההסכם באופן סופי. כל אלה מעלים חשש שההסכם הנוכחי מחליש מהותית את מצבנו בכל הקשור ליכולתנו להגן משפטית על הגבול הטריטוריאלי בים וביבשה בעתיד. על השרים וחברי הכנסת לשאול את עצמם ואת היועצים המשפטיים: האם מקרה טאבה חוזר על עצמו בשינויים המחויבים? האם ויתור שלנו חורץ את הגורל באשר לנסיגה מחויבת משפטית בעתיד? נדמה שמדובר בוויתור טריטוריאלי דה פקטו, ואין מנוס אלא להעביר את הדיון להחלטת הכנסת.

ההסכם הוצג בתקשורת כמייצר הרתעה עתידית במתכונת "אסדה מול אסדה", אולם ספק אם במציאות חירום אמיתית, שבה נפגעת אסדה ישראלית, אפשר יהיה לפגוע באסדה הלבנונית.

יש לשאול כבר היום אם פגיעה באסדה בבעלות פרטית יכולה להישקל מבחינה צבאית. דבר אחד ברור: במקרה של "חילופי מהלומות תשתיות" בית הדין בהאג לא ישמש גורם מרתיע מול חיזבאללה כפי שהוא משמש מול ישראל.

חוששני שנוסחת ה"אסדה מול אסדה" נועדה להיות מהלך תודעתי מכוון דעת הקהל הישראלית בלבד, ולא מהלך הרתעה מול חיזבאללה. את אנשי משרד האנרגיה ראוי לשאול: האם ישראל ביצעה באזור שעליו אנחנו מוותרים סקר עמוק באשר למחצבים נוספים שעשויים להיות בקרקעית הים, ולא רק בהקשרי גז?

ערב ההסכם, חיזבאללה שיגר לראשונה כטב"מים לעבר תשתית גז ישראלית אסטרטגית. מה משמעות הנכונות שלנו מייד לאחר השיגור לחתום על הסכם?

מדינה מתוקנת במאה ה־21 צריכה לוודא שלא נתחרט בעתיד על ויתור שאנו עושים כיום, רק בגלל שלא טרחנו לערוך בדיקה מקיפה, שהרי אם הדיון היה מתקיים לפני 20 שנה, שאלת הגז בכלל לא היתה נידונה. 

ישראל מבליגה

לצד כל אלה, עלינו לשאול את עצמנו בכנות אם ההסכם מחזק או מחליש את חיזבאללה בלבנון ובעימות מול ישראל.

ערב ההסכם, חיזבאללה שיגר לראשונה כטב"מים לעבר תשתית גז ישראלית אסטרטגית. ישראל בחרה להבליג. האם ההבלגה היתה נכונה? מה משמעות הנכונות שלנו מייד לאחר השיגור לחתום על הסכם שכולל ויתורים שמעולם לא הוסכמו לפניו? חוששני, שכפי שהמערכת בראשות נתניהו לא הבינה בזמן אמת את משמעותו של ירי בלתי אפקטיבי לעבר ירושלים עם פתיחת "שומר החומות", המערכת הנוכחית התקשתה להבין בזמן אמת את משמעותו של שיגור בלתי אפקטיבי של כטב"מים לעבר אסדת כריש.הירי על ירושלים הפך את חמאס ל"מגן ירושלים", ומסתמן ששיגור הכטב"מים הופך את חיזבאללה לשומר האינטרסים הכלכליים של לבנון.ספק אם מי שהחליט להבליג על שיגור כטב"מים הבין בזמן אמת שההבלגה עשויה לצמצם את הגמישות לעשות ויתורים בהסכם "ביום שאחרי". קרי, להבלגה יש משמעות אסטרטגית רחבה, ולא רק משמעות טקטית כפי שהוצגה ע"י צה"ל. מתברר שאותה הבלגה הופכת להיות גורם מעצב במלחמת התודעה של חיזבאללה בלבנון כמו גם בדיון הפנים־ישראלי בהקשר להסכם. את מחיר ההבלגה חייבים לברר, ולו כדי להפיק לקחים לעתיד.על מערכת הביטחון ומקבלי ההחלטות להפנים שהאירועים המתרחשים סביבנו אינם נמדדים רק בנזק הפיזי שהם גורמים, אלא גם בהשפעה תודעתית, שמחיריה לעיתים גבוהים ממחיר הנזקים הפיזיים.

הלחץ של מערכת הביטחון

ממשלת ישראל מחויבת כלפי אזרחיה וכלפי בעלי זיכיונות גז לאפשר הפקה ממרבצים המצויים בשטחה. בפועל, הנחת העבודה של הדרג הצבאי והמדיני היתה שאי אפשר לעמוד במחירי חובת ההגנה על האסדה.

כיום קשה עד בלתי אפשרי לקבל החלטה בלי שהדרג הצבאי "מחזיק יד" לדרג המדיני ו"מעביר אותו את הכביש". ההסכם הנוכחי מסמל קושי זה

ישראל העדיפה נסיגה מהשטח המצוי במחלוקת כדי לאפשר הפקת גז מכריש, מאשר להסתכן במלחמה או להיכנע לתכתיבי חיזבאללה ולדחות את מועד ההפקה.

בהקשר זה, ההסכם עם לבנון עלול להתפרש ככזה שבו נגבה מישראל מחיר טריטוריאלי החורג מ"משוואות מאזן הכוח" ששררו ב־15 השנים האחרונות מול חיזבאללה, אף שהוא נעשה במסגרת הצעת פשרה אמריקנית. בפועל, נדמה שלא היתה גמישות אמיתית לדרג המדיני להשיב בשלילה להצעת התיווך - לא בגלל לחץ אמריקני, אלא בעקבות לחץ אפקטיבי של מערכת הביטחון הישראלית, שמצאה עצמה בלחץ מול איומי חיזבאללה.

כיום קשה עד בלתי אפשרי לקבל החלטה בלי שהדרג הצבאי "מחזיק יד" לדרג המדיני ו"מעביר אותו את הכביש". ההסכם הנוכחי מסמל במובנים רבים קושי זה. ואולי נתנחם בכך שייתכן שהוא יוביל לחשיבה אסטרטגית עדכנית בנושא יחסינו מול לבנון.

צבי האוזר הוא ח"כ מטעם תקווה חדשה