לא צריך היה את התבטאויות האימים של מחמוד עבאס השבוע כדי לדעת עם מי יש לנו עסק. שום דבר חדש לא היה בסירוב של אבו מאזן לגנות את טבח הספורטאים שלנו במינכן, שבו הוא היה מעורב, ומובן שלא בטענה שישראל ביצעה ומבצעת 50 שואות.

זהו הקו של עבאס עצמו, מכחיש שואה ותיק, אבל גם העמדה של הארגון והרשות שבראשם הוא עומד - אש"ף והרשות הפלשתינית. זה היה נכון לפני חתימת ה"שלום" של אוסלו וזה נכון מאז. מדובר באויב המר ביותר שלנו, שמקנן בתוכנו.

ראש הממשלה יאיר לפיד אמנם צייץ בטוויטר שמדובר ב"חרפה מוסרית ועיוות נורא", שר הביטחון בני גנץ אמנם הצליח לחלץ מאבו מאזן "הבהרה" אומללה, אבל הם, כמו רוב המערכת הפוליטית, ממשיכים לשמר ולחזק את אבו מאזן והישות שלו.

דוגמה מובהקת להתעלמות מהמהות של ראש אש"ף ושל שליטי רמאללה מספק הכוכב החדש בשמי הפוליטיקה שלנו, גדי איזנקוט, הרמטכ"ל לשעבר. איזנקוט הוא חסיד מובהק של גאולת ישראל באמצעות הרשות הפלשתינית. על פי הדיווחים, המוטיבציה המרכזית שלו להיכנס לפוליטיקה היא דווקא חזון "ההיפרדות מהפלשתינים" - שם קוד להקמת מדינה פלשתינית בראשות תומכי הטרור ומכחישי השואה.

בראיון שנתן לאחרונה לבן כספית הוא טען שחייבים לחזק את הרשות הפלשתינית, כי האלטרנטיבה היא מדינה דו־לאומית, ולכן חייבים "היפרדות" מהפלשתינים. הוא הודה אמנם שהליך אוסלו נכשל ושהפלשתינים "הרוויחו ביושר" את הביקורת שלנו, אבל עדיין הטיף לחבק את האויב.

העמדות הללו, שהיום מובילות את מפלגת שני הרמטכ"לים, מבשרות את האיום החמור ביותר שנשקף למדינה. הסכמי אוסלו היו ניסוי אמפירי חסר היגיון, שנגמר באוקיינוס של דם וטרור, בעודו טורף את הנחות היסוד על שלום ופרטנרים פלשתינים. מאז הוכח שעצם קיום הרשות הפלשתינית של אש"ף הוא שורש הקטסטרופה. אבל איזנקוט ודומיו מתעלמים מהעובדות, מהמציאות, מהמסקנות ההכרחיות. בין היתר, מפנים ראש להסתה, לתמיכה בטרור, לחתירה השיטתית נגד עצם קיומנו. ומי שרוצה לתת לשלטונות רמאללה מדינה, יסכן את עצם קיומה של מדינת ישראל.

את תוצאות סיסמת הכזב של ה"היפרדות", שם נרדף ל"התנתקות", חטפנו בבריחה מעזה, בעוד הסיסמה־האחות שלה, שלפיה שלילת המדינה הפלשתינית מובילה למדינה דו־לאומית, היא חסרת שחר. את האויב של אש"ף צריך לעקור מתוכנו, להחיל ריבונות בשטחי C, ובד בבד לחתור לגיבוש מסגרת אוטונומית באזורי A ו־B ביו"ש. כזו שצועדת איתנו יד ביד, לא פועלת לחיסולנו.

בכל מקרה, השבוע, מבלי משים, התמיכה במכחיש השואה אבו מאזן ובמדינה הפלשתינית הפכה לאבן בוחן בסיסית במערכת הבחירות הקרובה. למרות העובדה שלכאורה הנושא כלל לא על הפרק.

פלשתין מקיר לקיר

לא בכדי חבר גדי איזנקוט לבני גנץ, מי שאירח את מכחיש השואה עבאס אצלו בבית ומאפשר לרשות להשתלט על עיקר שטחי יו"ש. כי המפלגה שכוננה השבוע תחת השם "המחנה הממלכתי" היא במידה רבה מפלגת המדינה הפלשתינית. מה מצא מתן כהנא להצטרף לגוף הזה השבוע, מה עושים שם גדעון סער וזאב אלקין - קשה לקלוט. זו עוד דוגמה לכניעה של פוליטיקאים טובים ללחצי הקריירה, תוך השלכת האידיאולוגיה לעזאזל.

רק שאם מביטים על המפה הפוליטית, המחנה הממלכתי ממש לא לבד בין תומכי אבו מאזן. מרצ והעבודה נטועות עמוקות בחיקו. לפיד, שמנסה לטשטש את האידיאולוגיה שלו כדי להערים על הבוחרים, ניצב בדיוק במשבצת האידיאולוגית של בני גנץ. עסקני המפלגות החרדיות - הם ילכו עם מי שיזרים תקציבים, בדיוק כמו אריה דרעי שאפשר את עצם קיומם של הסכמי אוסלו.

ובליכוד, חשוב לעיין בספרו של בנימין נתניהו "מקום תחת השמש", שבו ניתח בחדות את הדינמיקה ההרסנית של אש"ף, שמדינה ביו"ש תשמש בידיו מקפצה לחיסול ישראל כולה. הוא הצביע על יהודה ושומרון כמרחב המגן של ישראל, ובמיוחד שכנע מדוע אין חיה כזו - מדינה פלשתינית מפורזת. כי הפלשתינים יפרו כל פירוז, ואנחנו לא נוכל לעשות דבר נגד זאת, לא מעשית ולא מבחינה מדינית.

רק שבפועל, נתניהו הוא המקדם העיקרי של המדינה הפלשתינית מאז ימי אובמה. תומכי נתניהו יכולים לתרץ ולהתפתל, אבל לא למחות את העובדה שביבי משווק בשיטתיות, מאז נאום בר־אילן ועד תוכנית טראמפ, את המדינה הפלשתינית בראשות אבו מאזן. הוא חזר על כך לאורך השנים, מנסה למכור את נוסחת המדינה המפורזת, זו שהוא שלל בכישרון בספרו, בגלגולו הקודם. נתניהו גם שימר וחיזק את הרשות הפלשתינית בשנות שלטונו, אף שמילולית תקף את אבו מאזן וכנופייתו.

כל זה מותיר אותנו רק עם שתיים־שלוש מפלגות שעוברות את מבחן אבו מאזן והמדינה הפלשתינית. איילת שקד, בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר הם ראשי המפלגות היחידים שמציבים עמדה שיטתית, מנומקת ואמיתית נגד אסון הרשות והמדינה הפלשתינית.

מי יבנה בית בארץ ישראל

אחד הביטויים הקשים ביותר שנובע משיתוק המדינה הפלשתינית הוא דווקא משבר מחירי הדיור. השבוע פורסמו נתונים מזעזעים לגבי עליית מחירי הדירות, אבל זכינו לשמוע רק את הנוסחאות הלעוסות שמככבות כאן שנים - מביבי ועד כחלון, מלפיד ועד ליברמן. לאיש לא היתה בשורה ממשית, למרות העובדה שהפתרון נמצא כאן ועכשיו - בנייה מאסיבית ביהודה ושומרון.

ההתפתחות הטבעית של גוש דן היא מזרחה, מפתח תקווה וכפר סבא לעבר הגבעות של מערב השומרון. שם, בין בית אריה לברקן, בין ניל"י לאלקנה ועד לתפוח, משתרעים מתחמים נרחבים של אדמות מדינה שניתן לבנות עליהם מאות אלפי יחידות דיור. גם ההתפתחות הטבעית של ירושלים, לכיוון המרחבים הריקים ברובם, היא מזרחה. גם שם, בואכה מעלה אדומים, ניתן לבנות לפחות עשרות אלפי יחידות דיור. כך הדבר גם בדרום הר חברון, בצפון השומרון, בבקעת הירדן ובשיפולים המזרחיים של יהודה ושומרון. במרחבים האלו ניתן לפתור את בעיית הדיור של מדינת ישראל לפחות ל־50 השנים הקרובות, מבלי להזיז איש.

אם הקרקעות הללו ישווקו במהירות ובזול, ייבנו בתים למיליוני ישראלים וירוסקו מחירי הדיור בארץ כולה. רק שממשלות ישראל בורחות מיו"ש במכוון. זה נכון, במיוחד, לגבי ביבי - מנהיג הימין החזק, מי שמנע אפילו הקמת שכונות יהודיות בירושלים - בגבעת המטוס, בעטרות, ועוד. לפיד, גנץ ואיזנקוט - גם הם, כמו נתניהו, נגועים בתסמונת הותרת השטח למדינה הפלשתינית העתידית. מדינה שכזו לא תוקם, אבל בינתיים מפלגות הימין האמיתי חייבות להתנות כל השתתפות שלהן בקואליציה בריסוק מחירי הדיור באמצעות דחיפת ההתפתחות הטבעית ליהודה ושומרון.