שנתיים לירח הדבש: משקעים ביחסים עם האמירויות

כמו זוג מאוהב שגילה את הפער בין הרומנטיקה לחיי הנישואים, כך ישראל ואיחוד האמירויות.

ב־13 באוגוסט 2020 התקיימה שיחת הטלפון ההיסטורית שפרצה את הדרך להסכמי אברהם, בין טראמפ, נתניהו ומוחמד בן זאיד.

"כאשר שיחת הטלפון הסתיימה, כולנו בחדר הסגלגל עצרנו ושתקנו, מפנימים את עוצמת הדברים שכרגע שמענו, ואת המעמד שלו היינו עדים", מתאר ג'ארד קושנר בספרו החדש את השניות הראשונות שאחרי השיחה.

ההתלהבות אכן היתה גדולה, וגם כיום הצדדים שבעי רצון מאוד מקשירת הקשר ההדדית. אך שנתיים אחרי כן, כדרכו של עולם, הנחיתה אל קרקע המציאות מורכבת.

החלום הראשוני היה על שיטפון של שיתופי פעולה בהיי־טק, בביטחון, באנרגיה ירוקה, בסייבר, בחלל ובעוד מגוון גדול של ענפים, ששתי המדינות הן מובילות עולמיות בהם. בישראל דמיינו השקעות שיעופו מאבו דאבי לתל אביב. בדובאי ציפו לחידושים טכנולוגיים מסעירים. בפועל יש התקדמות יפה מאוד, אך מטבע הדברים היא מורכבת ואיטית יותר. הסחר בין המדינות מזנק מדי חודש, אך רוב הכסף (60%) זורם מכאן לשם - ולא להפך.

היהלום שבכתר והכסף הקטן

המספרים יפים, אך רחוקים מאוד מהמיליארדים שלהם ציפו בישראל בתחילת הדרך. מנתוני הלמ"ס לשנת 2021 עולה שכמיליארד דולר בלבד עברו בין המדינות, ורובם הגדול בתחום סחר היהלומים שאינם מיוצרים, אלא רק עוברים עיבוד, בישראל.

לצד החיובי של המאזן צריך להוסיף את הסכם הסחר החופשי שנחתם בין המדינות לפני כמה חודשים. את השלכותיו עדיין אי אפשר לראות בנתונים, אך הוא הושג במהירות, מה שמלמד שבשתי המדינות רוצים בהידוק הקשרים.

אך לאמירותים יש כמה כללי יסוד לעשיית עסקים, שלא תמיד מתאימים לישראלים. ראשית, אזרח מקומי חייב להיות שותף שוויוני בחברה. המשמעות היא שהישראלים אינם חופשיים לפעול כרצונם, אלא תלויים באיתור שותף אמירותי. אפשר לעשות זאת. יותר מ־100 חברות משותפות לישראלים ולאמירותים כבר נרשמו, וזה מספר יפה. אך מי שלא מוצא שותף מקומי, לא יכול לפעול.

שנית, האמירויות רוצות את העסקים אצלן. חלפו־עברו הימים שבהם אילי הנפט פיזרו את הכסף בכל העולם בלי מחשבה תחילה. כבר כמה שנים הם פותחים את הארנקים רק בתנאי שיש רווח נראה לעין, או שהחברה, המפעל או הסטארט־אפ ימוקמו בתחומן.

כלומר, מי שציפו למאות מיליוני דירהמים שיתעופפו מעל סצנת ההיי־טק ברמת החייל בואכה הרצליה - התאכזבו.

מתי והיכן מוכנים באמירויות להשקיע בחוץ?ראשית, הם מתעסקים במספרים גדולים. הסכומים הקטנים שאנשי העסקים הישראלים מוכנים לשים על השותפויות הם במונחים שלהם "כיס ריק". יוזמות ההיי־טק הישראליות הן עבורם כסף קטן, כזה שממילא לא יכניס להם רווחים וגם לא מכבד דיו כדי להכניס בפורטפוליו. אז למה להם?

נוסף על כך, השקעות ענק שכן יזמו, נבלמו מסיבות עלומות על ידי ממשלת ישראל. כך קרה לחברת DP WORLD האמירותית שהתכוונה לרכוש את נמל חיפה. משקולת נוספת, הפעם מהצד האמירותי, היא ההתנגדות שנותרה בעינה מצד שתי נסיכויות, עג'מאן ופוג'יירה, לנורמליזציה עם ישראל. בהן קשה עוד יותר לישראלים לפעול.

"נכון שבהתחלה היתה יותר התלהבות, והמטוסים לאמירויות היו מלאים באנשי עסקים", אומר אוהד כהן, ראש מינהל סחר חוץ במשרד הכלכלה, "אבל המהלך הוא לטווח הארוך. אני מאמין שבשנים הקרובות המספרים יעלו ואולי גם נראה שינוי במאזן הסחר. תחשוב שרק לפני שנתיים לא ידענו כלום על המדינה הזו".

אשר פרדמן, מנכ"ל הסניף הישראלי של "מכון הסכמי אברהם לשלום", מסביר כי "רואים את העלייה במספרים מדי חודש. הפער בין ירח הדבש לחיי השגרה הוא דבר טבעי. גם הקורונה הקשתה. בסוף, הסכמי אברהם כדאי להישאר".