מות העיתונאית: ישראל השכילה לעבור ממגננה להסברה תוך שעות

יש קרבות שהמקסימום שאפשר להשיג בהם הוא מזעור נזקים. זו היתה המטרה של מערך ההסברה, אתמול בבוקר.

מייד עם היוודע דבר מותה של הכתבת שירין אבו־עאקלה, עברו דובר צה"ל, דובר משרד החוץ, לשכת העיתונות הממשלתית, דוברות המשטרה ומערך ההסברה הלאומי שמתאם בין כולם, ממצב שגרה למוד חירום. היה ברור שהאירוע לא טוב לישראל, ושיש להגיב מהר וחד.

אך שלא כמו הפלשתינים, שהרשו לעצמם לפרסם קביעות נחרצות בלי לתקף אותן עובדתית, ישראל מדינה מסודרת. להיתפס בשקר בהמשך, יהיה גרוע יותר מאשר לטעון טענות שברגע זה יתפסו טוב. עם כל המורכבות שבדבר, זה היה הקו ההסברתי שנבחר.

כלקח מכשל פרשת מוחמד א־דורה, ישראל לא נפלה אתמול בפח התעמולה הערבית, ולא הודתה כי חיילנו הרגו את אבו־עאקלה. אדרבא: ב־8 בבוקר, שעה בלבד מאז מותה, דובר צה"ל כבר סיפק גרסה ולפיה, ככל הנראה, הפלשתינים עצמם רצחו אותה בסערת הקרב. עד 9 בבוקר דבריו תורגמו לערבית ולאנגלית, ונשלחו לרשתות הבינלאומיות ולכתבים הזרים. במקביל הופץ סרטון שנועד לחזק את הטענה הישראלית.

מהירות התגובה היתה חיונית. אל מול השיתוק של מערך ההסברה הלאומי במבצע שומר החומות לפני שנה, הפקת גרסה ישראלית זריזה אתמול, הפקיעה את הבלעדיות הפלשתינית והנכיחה את עמדת ישראל.

איפה בכל זאת העוקץ? כשהפלשתינים טוענים בלהט, "ישראל רצחה", ואילו אנחנו אומרים "כנראה שלא" - לצד הישראלי אין באמת סיכוי להפוך שולחן. אל מול ה"ודאי" הפלשתיני, הועמד רק "אולי" ישראלי.

אך כנציגי מדינה אחראית, הדוברים הישראלים לא יכלו להכחיש באופן מוחלט שידינו במעשה. האמת קודמת לאינטרס.

ובכל זאת, המאמץ של הדוברים הישראלים נשא פרי: עד 12 בצהרים, רוב כלי התקשורת הגדולים בעולם כבר הביאו בהבלטה גם את עמדת ישראל. זו לא היתה הכותרת, אך הטלת הספק הישראלי באשר לנסיבות האירוע לפחות קיבלה ביטוי.

כך בזירה החשובה יותר, המדינית, שבה מתייחסים לעובדות ולראיות, ידה של ישראל היתה ממש על העליונה. אף מדינה רצינית לא באה בטענות לישראל.

המדינות החשובות למעשה יישרו קו עם ירושלים. בריטניה, האיחוד האירופי או האו"ם, בסך הכל קראו לחקור את התקרית, וכמובן הביעו צער על מותה.

אפילו מצרים וירדן לא אימצו את גרסת הפלשתינים. פומבית או מאחורי הקלעים, לא הגיע למשרד החוץ אף מסר ביקורתי. 

החשובה מכולן היא כתמיד ארה"ב, על אחת כמה וכמה משום שאבו־עאקלה החזיקה גם בדרכון אמריקני. דובר מחלקת המדינה של ארה"ב, נד פרייס, הסתפק בקריאה כללית לחקירה, בלי להטיל אחריות על מי מן הצדדים.

"אנו שבורי לב ומגנים בתקיפות את הריגתה של העיתונאית האמריקנית שירין אבו־עאקלה בגדה המערבית", כתב פרייס בטוויטר. "החקירה חייבת להיות מיידית ומקיפה, והאחראים חייבים לתת את הדין. מותה הוא עלבון לחופש העיתונות בכל מקום שהוא".

וזו בדיוק העמדה של ישראל - לחקור. בד בבד, הסירוב של הפלשתינים לחקירה הוסיף נקודות לישראל.

הסיכום הוא שבתקשורת העולמית הפסדנו, אבל רק בה, ורק זמנית. במגרש המדיני, גורם בירושלים תמצת את העניין ב"אין משבר". זה מה שחשוב.

ומה יקרה אם חקירת צה"ל בכל זאת תגלה שחייל ירה בשוגג בכתבת? ובכן, סביר שאותו חייל ייתן את הדין ובקהילה הבינלאומית כן יגנו.

אך גם אם נגיע לרגע הזה, אסור לשכוח את העיקר: שירין אבו־עאקלה היתה במשך שני עשורים חלק מערוץ תעמולה, אשר במסווה של עיתונות, מפיץ שקרים ומסית לטרור ולאלימות בכל רחבי המזרח התיכון.

מובן שאסור היה להרוג אותה, אבל צדיקה גדולה היא לא היתה. עיתונות אמורה להתנגד לאלימות.