מחקר חדש וראשון מסוגו שנערך באוניברסיטת בן-גוריון בנגב קובע כי ייצור דגים במעבדה יכול להוביל להפחתה דרמטית בנזקים הסביבתיים הנגרמים על ידי תעשיית הדגה הקונבנציונלית, תוך חיסכון של עד 90% משטח הקרקע.
הביקוש העולמי ל"מזון כחול" - מושג הכולל אלפי מינים ימיים כמו דגי סנפיר, סרטנים ורכיכות - צפוי להכפיל את עצמו עד שנת 2050. אולם, תעשיית הדיג והחקלאות הימית הנוכחית גובה מחיר סביבתי כבד, הכולל זיהום מסיבי, אובדן בתי גידול וניצול יתר, כאשר כ-40% מהשלל הימי נחשב ל"שלל לוואי" של זנים לא רצויים.
מחקר חדש, שפורסם בכתב העת המדעי היוקרתי ES&T, מציע אלטרנטיבה ירוקה ובת-קיימא: דגים מתורבתים.
טכנולוגיה של תאים, לא של רשתות
בניגוד לתחליפי חלבון מן הצומח, דגים מתורבתים מיוצרים מתאי דג אמיתיים. בתהליך זה, מבודדים תאים מהדג ומגדלים אותם בתנאים מבוקרים במעבדה, שם הם מתפתחים לרקמות שריר ושומן שמהן ניתן לייצר נתחי פילה, קציצות ומוצרים נוספים.
המחקר, שנערך על ידי הדוקטורנטית שירה שבתאי בהנחיית פרופ' תמר מקוב, הוא הראשון בעולם שביצע הערכת מחזור חיים (LCA) למוצרים אלו, ובחן את השפעתם מחומרי הגלם ועד למוצר המוגמר.
נתונים דרמטיים על הפחתת זיהום
ממצאי המחקר חושפים יתרונות סביבתיים משמעותיים לייצור המעבדתי:
חיסכון בקרקע: הפחתת שימוש בשטח קרקע בהשוואה לדיג וחקלאות ימית מסורתיים.
כמו נרשמת הפחתה של עשרות אחוזים בפליטות גזי חממה, ובנושא היעילות האנרגטית, למזון כחול מתורבת יתרון בצריכת אנרגיה לא רק על פני דגים מהים, אלא אפילו על פני מוצרים מתורבתים אחרים כמו עוף ובשר.
ביטחון תזונתי ושיקום הטבע
מעבר להפחתת הזיהום, לטכנולוגיה זו חשיבות אסטרטגית לישראל, המייבאת כיום את מרבית הדגים הנצרכים בה. הקמת מתקני ייצור מקומיים עשויה לחזק את הביטחון התזונתי ולהפחית את התלות בשרשראות אספקה עולמיות.
חשוב מכך, החוקרות מדגישות כי המעבר לדגים מתורבתים עשוי להעניק למערכות האקולוגיות בים את הזמן הדרוש לשיקום והתחדשות, תוך הפחתת הלחץ על מינים הנמצאים בסכנת הכחדה, דוגמת טונה כחולת סנפיר וצלופח.
כפי שמסכמת פרופ' מקוב: "אנו נמצאים בנקודת אל-חזור בה חייבים למצוא אלטרנטיבות למפגעים הסביבתיים של תעשיית הדגה".
קבוצת המחקר כללה גם את: פרופסור אלון שפון מאוניברסיטת ת"א וד"ר פטריק הנדריקסון מאוניברסיטת ליידן בהולנד.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו